אמהית אך מפתה

חברה סיפרה לי איך עוד בילדותה היא זוכרת את אמה, עם שלושה ילדים קטנים , חצי שעה לפני שהבעל חזר הביתה. הייתה רצה לאמבטיה להתקלח על מנת להוריד ממנה את תלאות היום ושאריות האמהות, משפריצה בושם, מורחת אודם , מתלבשת במיטב שמלותיה ומברישה את שערה. וכך, יפה, נחשקת ורעננה הייתה מקבלת את הבעל אשר תמיד חשק בה ורק בה.
והילדים ? שאלתי …מבחינתו גודלו על ידי שבט של גמדים?
אוקי , אמרתי לה.. ועכשיו הסיפור האמיתי…


מוטרדת וחסרת מנוחה חזרתי באותו היום הביתה, האם באמת הן קיימות? הנשים הללו?
קצוותיה של גלימה אדומה החלה מצמיחה עצמה מעצמותיי. אוהבת אתגרים שכמוני וחדורת מוטיבציה החלטתי לנסות.. אני אהייה סופרוומן ויהי מה!

טרנספורמציה נשית בהתהוות

19:35 עוד חצי שעה הבעל מגיע.

צלילי המחאה האחרונים מהמיטות כבר גוועו. אני מרוחה ודביקה ומותשת כמו סמרטוט רצפה שסחטה אותו ללא רחם מנקה רומנייה. מרגישה כמו העגבנייה שבין הנקניק לחסה אחרי ארבע שעות בשקית בה"ס. הקול שלי דומה יותר לקרקור תרנגול מקול מפתה. ומצב הצבירה הנפשי שלי נוזלי.

מי הגאון שאמר שצריך לעשות את הסוויצ’ הזה ולהיות רעננה כעלה של צנונית וטרייה כבגט כדי לשמור על הקשר הרומנטי עם הבעל?

לשוא אני מחפשת בארונות האמבטיה איזו אבקת קסם אימהית שתגאל אותי מייסוריי הקווצ’יות האימהית ותהפוך אותי באחת לאנג’לינה ג’ולי.. (אם הן יכולות גם אני!)
תרופת פלא, משחת סתרים, נוזל מרפא…כלום. לא מוצאת. אני מביטה במראה. מדברת אל האישה הזאת שעומדת מולי . מחפשת סימנים כדי לדעת שזאת אני. מנסה לדבר להגיון. אוקי…נכון שהיא נמצאת שם. נכון שהיא גדולה, רכה ומפתה אבל לא להתפתות ..לא להתפתות למיטה!

19:40 זורקת את עצמי באחת לאמבט קצף. קפיצת ראש אל תוך הלבן לבן הזה…או! יופי! זאת מחשבה בריאה המביאה לשינוי! הרכות, הבועות והריח של הווניל והלוונדר עושים את שלהם. חמש עשרה דקות של נצח עוברות ואני מתעוררת בבהלה אחרי שכמעט טבעתי באמבט.

19:55 נשארו חמש דקות. אני רצה ריצת אמוק לארון וזורקת עלי שמלת בר מצווה שחורה. צובטת לחיים , צובעת שפתיים באדום של דובדבן בשיא פריחתו . הבושם שהוא כלכך אוהב. וזהו. אני מוכנה.

20:02 המנעול מסתובב. הדלת נפתחת. הוא הגיע! הללויה! הללו את אלוהי הפיתוי והסדינים, הללו את אלוהי הפירות החושניים והעסיס הניגר, אלוהי המאסק, העונג ומסתרי האהבים. אני מוכנה. אני מוכנה להרגיש שוב אישה! אני מתאמצת להראות הכי חושנית שאפשר. נשענת על מעקה המדרגות בתנוחת סרטים אמריקאית דבילית , עם המרפק אחורנית כשעצמות הבריח שלי מובלטות . היי! אני לוחשת …מתאמצת להישמע מפתה… אמממ..אמממ מה שלומך חתיך?

בראש מורכן הוא חוטף כוס מים מהמטבח ..בכלל לא שם לב לשמלה השחורה ולאודם הדובדבן בשיא פריחתו."היה לי יום קשה .." הוא אומר " אני גמור" .

האם באמת אפשר ללבוש כלכך הרבה כובעים מבלי לההפך לכובען המטורף?

ילדים זה שמחה. באמת. אין כמוני מאוהבת בילדיה. אני מסוגלת להסניף אותם, לקבצץ אותם ולהיות מופתעת ממה שהם עושים מאה פעם ביום גם כשאלו הדברים הכי דבילים לכאורה.. אבל אני חושבת שברגע שאת מוצאת את עצמך בבית קפה עם חברה שותה לך איסקפה ופתאום מזמרת את "האוטו שלנו גדול וירוק"….אז המצב אבוד. כן..מזל טוב! הצטרפת בעל כורחך ל"טוטאלמאמיס". האמהות השתלטה על נפשך . ינקה נים ונים בגופך והשביתה את תאי מוחך.

ואת? אפוא את? החלומות? הנשיות? ההגשמה העצמית? הלימודים הנוספים שפינטזת אודותם? הקריירה המפוארת שחלמת עליה?

אנחנו? על בטריות?

לסיכום, אני רוצה לנצל במה זו לפנייה נרגשת בשמי ובשם כל הנשים הנמצאות בשלב זה בחייהן . גברים יקרים. מעומק ליבנו,אנחנו אוהבות, מתחשבות ומבינות.. באמת..אבל תבינו, זה לא פשוט לנו.. בשעה שאתם יושבים במשרד הממוזג ומשחקים במשחקי מחשב אנחנו מתרוצצות כנמלות חרוצות בין חיתול למגבון , כשאתם מתבדחים עם הבוס ושותים עוד כוס קולה. אנחנו מאכילות את ילדכן במזונות שתנאי הקבלה שלהם הם שיהיו נמרחים ומלכלכים. כשאתם מגבירים עוד שיר נוסטלגי ברדיו המשרדי, אנחנו שרות ורוקדות עם קוקו בלוף לצלילי "לאבא שלי יש סולם מגיע הוא עד השמיים.." .

אין לנו כפתור.אל תחפשו .

אנחנו לא מופעלות על ידי בטריות שצריך להחליף מידי פעם

אנחנו לא באות עם הוראות הפעלה.

למרות אהבתכם לתקן דברים, אנחנו לא מתקלקלות עם הזמן ..


.אבל.. כמה שעות נוספות בבית במקום במשרד יחוללו פלאים בנפשה של כל אישה

שעה מוקדם יותר כדי לקלח את הילדים ואולי היינו מתפנות לההפך לאותה הג’וליה רוברטס בה התאהבתם …

נו, לא שווה לנסות?

הרומן שלי עם האהבה

גדלתי בבית שלצערי לא הייתה בו זוגיות בריאה. השכינה לא שכנה בו והאהבה שנותרה גלמודה פרחה מהחלון כל עוד נפשה בה.

כילדה מצאתי את עצמי יושבת בחדר המדרגות הקר ושואלת את עצמי האם זה יתכן? האם בחוץ יש חיים אחרים , האם יש אהבות טובות יותר?
בכיתה א גיליתי את חדוות הקריאה. מאוד מהר נמשכתי לסיפורי האהבה הגדולים . גופי התפתח וגדל ומוחי היה צמא . לגמתי בשקדנות כל פיסת מידע, שיר , סרט או מחזמר העוסק באהבה. אהבתי את הסיפורים שהתחילו ב"היו היה" ונגמרו ב.."והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.." רציתי להיות אותה הנסיכה הכלואה בחדרון מבודד ומחכה לנסיך יפה התואר אשר יציל אותה (בלי לשאול שאלות מיותרות כמו.. מאפוא היא באה? כמה היא מרוויחה? והאם יש לה פייסבוק?)
האהבה שבסיפורים ובאגדות הפתיעה אותי בעוצמותיה.אך לעיתים היא גם הפחידה אותי ...היה בה פתוס ותאטרליות גדולה ותמיד הגיבורים נפלו ומתו בשמה . חשבתי לעצמי..האם כך היא צריכה להיות האהבה?


כשבגרתי והפכתי נערה חוויתי אותה על בשרי בצבעים וגוונים שונים. מתמימות בוסרית ועד לדביליות של משחקי המוח . חוויתי אותה עד הקצוות. כולל סצנות הריונות מדומים, צרחות ואיומים. אך בכל פעם שהיא נגמרה , והיא נגמרה תמיד רע,היא לקחה איתה חתיכה מהלב שלי. הלב שלי הלך וקטן..

אימי הזהירה אותי לבל הלב שלי יקטן כלכך עד שלא אוכל לחיות.


שנים עברו. הלב הקטן שלי התרחב ופינה מקום לאהבות חדשות. האהבה לא נתנה לי מנוח. בקשה שאחקור אותה לעומק דרך עיסוקי כשחקנית וכזמרת ובאמת הייתה לי הזדמנות נפלאה לחקור אותה דרך דמויות ותקפות שונות. היא הייתה בעבורי מסע בזמן. הצבעים, הריחות, המסתורין. נהניתי לגלם נשים מאוהבות, מתוסכלות, מתבזות או מתאבדות בשם האהבה. בתאטרון. אבל בחיים גיליתי כי מאסתי בסצנות ובדרמות ושאני מעדיפה אותה קצת אחרת...החלטתי להשאיר אותה כך לתאטרון והמשכתי במסע החיפוש.

מיוסרת חיפשתי אותה ברחובות עצובים , בלילות חורף קרים. בבארים אפלים. בדירות שכורות. חיפשתי אותה מתחת לשולחן ובתוך הארון ובין מגרות ליבי שבנתיים התפנה בו המון מקום. ואז מתוך היאוש הגדול. וויתרתי. הפסקתי לחפש את חצי הלב האבוד שלי. הרשתי לליבי להצמיח את חציו מחדש לכדי לב שלם. התאהבתי בעצמי. חייתי בחמלה והשלמה . סלחתי לפגמיי. לילדותי. לעברי. לקרוביי שאכזבו אותי. ישנתי באלכסון . בזבזתי בלי חשבון. אכלתי שוקולדים ועוגות. היה לי טוב. הכי טוב .בפעם הראשונה בחיי.

ואז זה קרה. הוא נכנס אל חיי בדלת האחורית. בדיוק כשלא הייתי מוכנה. תפס אותי באור. ערומה ועם חמאת בוטנים על הפרצוף. (סתם.. זאת מטפורה)
הוא היה קצין בסיירת גולני שבא לראות תרבות יום א' עם החיילים ולא שיאר בנפשו כי השחקנית שעל הבמה עתידה להיות האישה של חייו ואם ילדיו. זה היה מהיר. נקי. עמוק. אחר. היה בו את כל הטוב שחיפשתי בגבר. התחתנו אחרי עשרה חודשים. פתחתי את הדלת ואמרתי שלום לחברה וותיקה. שנכנסה מבוישת. מפויסת כמעה.
היא התיישבה לנו בסלון ולא אמרה דבר.אבל האור שקרן ממנה היה מסנוור. היה ברור לנו שהיא שבעת רצון. פנינו המון מקום לדיירת הזורחת החדשה שהפכה בינתיים לדיירת קבע בסלון. האהבה גרה איתנו מאז. אחרת. בוגרת. רכה.

לעיתים היא מוצאת את עצמה נבחנת במבחן המציאות אל מול נטל המשכנתא, הטיפול השוטף בילדים והקושי שבניהול חיי משפחה אבל תמיד מוכיחה את עצמה כמנצחת.

יש דבר כזה.. אמרתי לילדה שבי שישבה בחדר המדרגות הקר. שברתי את המעגל. בחרתי אחרת.

אהבה יקרה. בשבילי תמיד תהיי אלמותית. אני אוהבת אותך כך, משתקפת בחיי היום יום שלי דרך כל מיני רבדים . לאחרונה אני מוצאת פן נוסף שלך המשתקף דרכי בעוצמה רבה וללא הרף והוא לילדיי הרכים.

כיום, כאמנית ובשנות השלושים לחיי אני מוצאת את עצמי עדיין עוסקת בה. ותמיד כשאני חושבת שהבנתי הכל אני מגלה שלא הבנתי כלום. היא נפתחת בפניי. חושפת טפח אך מסתירה טפחיים.

עד כה כתבתי וביצעתי שני מופעי יחיד אשר עסקו בה מזוויות שונות. וזהו המופע השלישי. במופעי האחרון נגשה אליי אישה , תפסה את ידי וסיפרה בעניים רטובות כי איבדה את בעלה לאחרונה. היא אמרה שהיא לא מאמינה באהבה. האהבה אגואיסטית . לפני שיצאה שאלה בספקנות. האם באמת יש אהבת אמת?

ישנו סיפור אגדה יווני אודות פנדורה. אישה שיצר זאוס מלך האלים כעונש לבני האדם. העידן היה עידן הזהב. גן עדן של ממש לאנושות. היא קיבלה לידה תיבה בה היו מונחות כל הצרות של העולם. והתבקשה לא לפותחה לעולם. זאוס החכם הכיר את חולשתם של בני האדם. וידע כי כדרכם של בני האנוש , הסקרנות תגבור עליה. היא פתחה סדק צר ממנו יצאו כל הכעסים, הפחדים , המחלות , הצער והיאוש והתפזרו לתמיד בעולם. הכל היה אבוד. אבל... האגדה גם מספרת כי בתחתיתה של התיבה נשאר יצור קטן וחלוש עם כנפיים שקופות שלא הצליח לצאת.

זוהי התקווה . היא קטנה ושברירית אבל כוחה רב. וכל עוד יש תקווה לאדם הוא ינצח למרות כל המכשולים. התקווה היא חברתה הטובה של האהבה. בדרך כלל הן מגיעות יחד. יד ביד. אמורפיות . אנרגיות טהורות ושקופות המסוגלות לברוא עולמות.

לאותה אישה אמרתי כי כולנו. כל אחד מאיתנו במסע יום יומי של חיפוש. מסע שמתחיל ביום היוולדנו ולא נגמר עד נשימתנו האחרונה. האהבה עושה אותנו אנשים טובים יותר, היא כאן כל הזמן. אנחנו רק צריכים לבחור בה. בייחוד ברגעי החמלה. כשאז היא מתגלה במלוא הדרה.

הבנתי עם הזמן. כי לא צריך למות מאהבה כדי שהיא תהייה ראויה.

עצם נוכחותה בחיינו אפילו במינונים דקים. עושה את החיים ראויים לחיותם.

אולקוס במתנה

ליומולדת שלי השנה קיבלתי מתנה מעצמי

לא מסוג המתנות שמצפים לקבל ולא משום המתנות שבהתרשמות ראשונית שמחים לקבל.

במבט ראשון זה היה אפילו דיי מפחיד, מלחיץ וכל שאר תאורי התחושות הלא נעימות.

קיבלתי ממני ארוז בקופסא ומקושט בסרטונים מפלצתון שעיר וקטן . (ככה אני ראיתי אותו בעני רוחי..) הוא הציג את עצמו בקצרה. אני "אלקוס "אמר בנון שלנט והצית לעצמו סיגר, נעים מאוד.

אני רק אומר לך נעים מאוד לשם הנימוס מפני שאת הולכת להיות הבית שלי לכמה זמן. לכמה.. את תחליטי. מבחינתי.. כמה שיותר.

הגמד המפלצתון הזה בקור רוח הזמין את עצמו לגור אצלי ולא שאל את דעתי אפילו...

עוד לא הספקתי לומר לו את מה שאני חושבת ועווית של כאב איימתי כסכין תקף אותי בקיבה ולאחריו עוד אחד ועוד אחד. נחשולי הסבל הותירו אותיח המומה מכאב שלא הכרתי.

הסתכלתי על האולקוס בעניים ושאלתי בעניי המתחננות שיפסיק.. למה? למה אתה מכאיב לי?

אני מכאיב כי אני אוהב אמר ולא הניד אף אף.

לא הבנתי. לא הבנתי ולא רציתי להבין. רציתי רק שיפסיק . הכאב הפך חריף וחריף מפעם לפעם מלווה בהקאות וצריבות וריצות תקופות לשרותים. עולמי חרב עליי. מעיין בא השדון הזה? ומה עשיתי כלכך רע בחיי שמגיע לי אותו?

הוא כאן וזאת עובדה.

אולקוס עשה לי טובה גדולה. כך הבנתי אחרי כמה ימים.. הוא בא להזכיר. הוא בא לבקש ממני לעצור. לחזור אל עצמי. להתחבר אל השעון הפנימי שלי. להקשיב לפעימות ליבי ולהמיות קיבתי. לאהוב אותי. לנשום מתוך בחירה ולא מאוטומט. לראות באמת ולא רק להסתכל.

הזולה של חן.

התרחקתי מאוד לאחרונה. הטיפול האינטנסיבי בילדים הקטנטנים שאב ממני כוחות אדירים. השיפוץ האחרון בבית גבה ממני מחיר נפשי . העצבים. העייפות. הסטרס ( עוד חבר של אולקוס) הביאו אותי למצב של תשישות אקוטית והפיכת הגוף שלי מצע גידול בקטריאלי וחממה ניידת לכל מען דבעיי. 
הייתי בית פתוח לכל חיידקי העולם. "הזולה של חן". בטח כך אני נקראת בהגה המקצועית של החיידקים. "היי סטרפטו , אתה בא לזולה חן? יש אחלה מקום להתיישב, להתרבות ולעשות מסיבות..


ובכן לא עוד. ידידי מר אולקוס בא אליי כשוער הזמן. כדורמן קשוח בכניסה למועדון יוקרתי הוא בא להבטיח ששום אורחים לא רצויים לא יכנסו.
בכאבים ההזויים שנתן לי כמכות חשמל לחולה כפיון הוא הזכיר לי בכל פעם כמה רעל הכנסתי לגוף.
סוכר, קמח לבן, שמרים ומוצרי חלב. יצאו הראשונים מהתפריט. אחרכך. הכמויות. פתאום אכלתי רבע . מדדתי בכפות. לא יכולתי אחרת. הכאב היה משתק .

אולקוס לימד אותי גם דחיית סיפוקים מה היא.ועבודה על הנפש.

כמו למשל באותה הפעם שהיו אצלי המשפחה והיו עוגות שוקולד להתעלף. מסוג העוגות שמסוגלות להוציא אדם מדעתו. ונאלצתי ללמד את עצמי לנשוך שיניים, לנשום ולכבוש את יצא התאווה.

סוכר, קמח לבן ושאר החברים.

עכשיו , אחרי חמישה עשר יום בהם התנזרתי מכל מיני מאכלים מטובלים, מטוגנים ומשמינים והשתדלתי לאכול פירות( סוף סוף הבנתי מה זה..) וירקות , לחמים מקמח שיפון ומלא. גיליתי כי טוב.

אולקוס ידידי לאט לאט נפרד ממני. אומר שלום באדיבות ומתפייד מגופי ומחיי. כגנטלמן גמדי הוא מוריד את כובעו, מסלסל את שפמו וקד קידה מנומסת. מותר אותי מפוייסת , פחות 3 קילו ( עוד מתנה!) ועם הרגלי תזונה חדשים.

לפני שהלך, הבטחתי לו כי מעתה אקשיב יותר לגוף ואפנק אותו בדברים בריאים. מעתה אפסיק עם ההרעלה הבלתי פוסקת של " עוד חתיכה.. "ומה זה כבר משנה עם זה קמח לבן מפוצץ בשוקולד וחמאה.. ועכשיו שתיים בלילה...
הוא חייך בשביעות רצון ואמר כי אם לא אתמיד , הוא יקפוץ שוב לבקר..


מתנות במסווה של מכות

לקחתי את זה כשעור לחיים . איך לראות דברים שלכאורה נראים שלילים וקשים בעיתם כמתנה שהגוף או אלוהים שולח לנו. לזהות הזדמנויות לצמיחה והתמרה רוחנית ואישית. ללמוד. להתקדם. להכיר בנו צדדים חדשים.

אז בפעם הבאה שתוקף אתכם טפיל, חיידק או מחלה מסתורית או חלילה כל דבר אחר שנראה אכזרי בשעתו. חישבו מה המסר בתוך זה ומה הדבר הטוב שעומד מאחורי.

אני מכירה אישה אחת שלא נחה לרגע. עבדה בשעות מטורפות , לא הקשיבה לגב שלה שזעק מכאב של עומס יתר, לא הקשיבה לילדיה שביקשו קצת יותר תשומת לב ולבעלה שהרגיש עזוב, ויותר מהכל לא הקשיבה לעצמה. היא עבדה ועבדה ועבדה. עד שיום אחד היא שברה את הרגל. תאונה שלכאורה נראת תמימה. סתמית. בבית. בגינה.
היא נאלצה לשבת בבית עם גבס ועצמות כואבות חודשיים, מובטלת ועצובה . אך לא עברו כמה ימים והיא למדה כמה דברים חדשים. היא למדה להנות מהקפה של הבוקר ולהקשיב לציפור שהייתה מבקרת דרך קבע את חלונה , היא למדה מה ערכו של חיבוק, ליטוף. היא למדה להביט בעצמה במראה. היא למדה להקשיב לילדיה. היא למדה להנות מלהצמד אל גופו של בעלה הישן . לנשום עם נשימתו. היא אהבה להביט על פניהם המלאכיים של ילדיה כשישנו. היא הבינה והודתה לאלוהי הדברים הפשוטים.



חוק ההיפוך.

אני מוצאת שהמון פעמים בחיים הדברים אינם כפי שהם נראים במבט ראשון . ומכאן נולד לי חוק ההיפוך. הגעתי למסקנה כי חוק ההיפוך עובד נפלא כשאנחנו יוזמים אותו. הוא מגדיל את נפש ומחדד את השליטה העצמית ואת הגדולה האנושית הטמונה בכל אחד מאיתנו . לדוגמא. לפני כמה חודשים בעיצומו של שיפוץ איימתני בביתי . כשכל הבית היה מלא במסמרים , חתיכות עץ, מלט , חול וברגים. ממש סכנת נפשות היה להסתובב בבית והייתי צריכה להשגיח על ילדי הרכים בני השנה וחצי. בדיוק אז בעלי היה צריך לצאת למילואים. היצר הראשון שיצא ממני היה לעשות כל שבאפשרותי על מנת שלא יצא. כל האמצעים כשרים. דרמות, איומים, סחיטה רגשית. בכי. אחרי נסיון התאבדות קולני קטן לנגד עינו. הבנתי כי הפסדתי בקרב. אבל משהו בי אמר שאולי עוד אוכל לנצח במלחמה ולעשות שלום. השלמתי בכאב. עכשיו שבועיים לבד. רציתי לבכות. חום הגוף שלי עלה רק מהמחשבה על עצמי מתרוצצת אחרי הילדים בין המסמרים . רתחתי רק מהמחשבה על העצבים בלחכות לבעלי מקצוע ולהתמקח איתם ובכלל לנצח על כל השיפוץ הזה עכשיו לבד. באותו רגע לא במודע קמתי ועשיתי היפוך. את הדבר הכי מנוגד למה שהרגשתי. אפיתי לו עוגיות. את כל הצער והעצבים תעלתי לאנרגיה של יצירה . בהתחלה זה הרגיש מוזר אבל לאט לאט נרגעתי ונהנתי מזה. העוגיות יצאו מצויינות בדיוק כמו שהוא אוהב וכמו שהחברה שלו אוהבים ( הם קוראים לעוגיות שלי עוגיות "שלוק" ) הוא יצא שמח למילואים חיבק אותי ואמר שהוא מאוד מעריך את מה שעשיתי בשבילו למרות כל הקושי. הרגשתי חזקה. ושלמה. הרגשתי את ניצחון הרוח על היצר. וזה כלכך הרבה יותר טוב.



ובאשר לך , אולקוס יקר.  לימדת אותי שעור חשוב.  אני מודה לך מקרב לב ומקווה שלא נפגש עוד לעולם.








סלט בריא של זוקיני צרוב, אגס שמנמן ונענע .

השילוב הזה של נענע וזוקיני מתעלה על עצמו בכל פעם מחדש.
סלט שהמצאתי בימים הקשים. רענן, משביע, מפתיע וטעים.

זוקיני 1
אגס 1
חופן עלי נענע
זרעי כוסברה
מיץ מלימון טרי
מלח ופלפל
שתי שיני שום כתושות

כל הירוק ירוק הזה עושה לי טוב..

אופן ההכנה :
צורבים חתיכות גסות של זוקיני טרי על הגריל וכך עושים גם עם האגס.
כשהזוקיני עוד חי מוצאים אותו וממתינים עוד קצת לאגס שיתרכך מעט.
מרכיבים את המנה, מסדרים בצלחת יפת הגשה חתיכות זוקיני ועליהם חתיכות אגס צלוי, זורים מלח ופלפל ושום כתוש. מזליפים כמה טיפות של מיץ לימון ( אפשר להוסיף מעט דבש) ומפזרים בחן זרעי כוסברה ועלי נענע קצוצים . אפשר להוסיף מעט שברים של פקאנים מסוכרים רק בשביל הטעם.

בתאבון ולבריאות.

מאפינס בננה וצ'אנקס של שוקולד

תקופת חגי תשרי היא תקופה מעניינת . מצד אחד התכנסות וזיכוך, תפילה וסליחה ומצד שני עומס קולינרי ומשפחתי.

בתוך בליל ההמולה, הקולות ,השמחה, ורעשי הילדים מצאתי לי כמה יהלומי רגע לעצמי וחמקתי חרש למשכנה המרפא של כל אישה. הלוא הוא המטבח. ניסיונות קולינריים כפיצוי הולידו רגע של שקט. כשאני אופה , מציירת או מצלמת זהו רגע פרטי מזוכך.

את הרגעים הפניניים הללו אני נוצרת עמוק במגירת ההתנסויות הפרטית שלי. או בקופסת התכשיטים הרוחניים שלי.. תלוי איך מסתכלים על זה....ומה יצא הפעם? חיפשתי מה זמין. במזווה היו לי כמה בננות בשלות, חבילת שוקולד 60 אחוז מוצקי קקאו והדברים הבנאלים..( קמח, ביצים וכו') מכאן רק הייתי צריכה להתקין את הכנפיים והדמיון כבר תפס פיקוד.

מעכתי, ערבבתי, שפכתי , פיזרתי , התלכלכתי , צילמתי . בסוף  יצא טעים.  טעים בטרוף. 

חבל רק שחמש דקות אחרי שהוצאתי 20 מאפינס מתוקים ונימוחים מהתנור לא נשאר ולו אחד לחג.

להלן המתכון, וגם הצילומים שצילמתי(:

תהנו..

בדרך כלל את הפוסטים בבלוג שלי אני כותבת, אבל לא יכולתי שלא לתת במה  לבלוגר בשם דודו בנגד שכתב פוסט מקסים באתר מפיק וצבע אותו באופן ציורי ותאטרלי. הוא כתב בגעגועיו הרבים על כל אותם מקצועות בתחום השואוביז שהיו ואינם. מקצועות בעלי קסם מיוחד.. ותאמינו או לא.. היו כאלה...האם שמעתם פעם על מפריחן יונים מקצועי?  קבלו.

מאת: דודו בנגד
קשה לדמיין את זה היום אבל אני גדלתי בבית ללא מחשב, ללא וידאו, ללא מזגן, טלפון, טלוויזיה, דוד שמש או מקרר. סחבנו בלוקים של קרח ושרפנו עצים כדי לחמם מים לרחצה. אל תרחמו עלינו. היה לנו טוב.
ההתפתחות הטכנולוגית העצומה והקדמה שמביאים איתם החיים המודרניים גורמים לכולנו לרוץ אחר הזנב של עצמנו מבלי לעצור רגע, להשתהות, לחשוב ולחייך.

אני רוצה לנצל את הזדמנות שנפלה בחלקי ולהכיר לדור הצעיר של ענף האירועים והתערוכות מקצועות שהיו חלק בלתי נפרד מההתפתחות המדהימה של הענף. אלו היו ספקי שירותים עם נשמה שעיצבו את הענף לפני שלושים שנה ויותר.

מפריח היונים – כל אירוע רשמי ממלכתי או עירוני לא נחשב לאירוע רציני אם לא הופרחו בו יונים לבנות וצחורות שסימלו את השלום העתיד לבוא.

מפריח היונים, דוכובני, שהתגורר במושב משמר השבעה נהג להגיע לאירועים עם היונים האהובות שלו להפריח אותן באהבה. אחר כך העמיס את הכלובים על משאית ונסע לביתו שם ברוב המקרים כבר המתינו לו היונים שחזרו לשובך. המראה של יונים נוסקות לאוויר הוא מראה יפה ומעורר התרגשות.


הבעיה בהפקה של זה הייתה באירועים שהתקיימו בשעות הערב והלילה. היונים שהסתנוורו מזרקורי התאורה נהגו לחוג שעות מסביב לעמוד התאורה ורק לאחר מספר שעות, הן מצאו את המצפן הפנימי שגילה להן את הדרך חזרה הביתה.


דקורטור – מעצב בדים – היום כל תפאורה באירוע היא 'מאסטר פיס' במגוון חומרים היי-טקים, אולם בעבר הלא רחוק היו אירועים שלמים מעוצבים ומבוצעים מבדים בצבעי דגל הלאום.

מטרים ארוכים של בדים נופלים וקפלים מסוגננים נכרכו מסביב לבמות, לתפאורות, לסמלים ולשולחנות עשויים כולם מבד זול ופופולארי שנקרא "ויסתרה" – שהעניק לבמה או לשולחן הנשיאותי מראה חגיגי במיוחד.


עיצוב הבדים היה תורה בפני עצמה וגולת הכותרת של המקצועיות הייתה ללא ספק יצירה של שמש עשויה כולה מבדים מתוחים את חיבור הבדים לקוליסה לא עשה הדקורטור באמצעות אקדח סיכות משוכלל כי אם באמצעות מסמרים קטנים אותם אחז בפה ושלף מסמר מסמר אותו נעץ בעזרת פטיש קטן עד שהושלמה היצירה.


פלורליסט – שוזר פרחים –זרי פרחים קטנים המעניקים קורטוב של צבע לבמה או סידורי שולחן קטנים הם מקובלים מאוד גם היום, אבל אין ספק שלפרחים היה כוח עיצובי גדול יותר בעבר.



עיצוב הבמה כולו היה עשוי פרחים. בהילטון, למשל, תקרת כל האולם הייתה בנויה מקוליסות רשת אליה הוכנסו צמחים ירוקים וממנה היו תלויים כדורי פרחים גדולים. סביב הקירות היו 'בומים', עמודי פרחים ועיקר הגאווה המקצועית של שוזרי הפרחים הייתה ההכנה המדוקדקת של סמלים צבעוניים אותם היו שוזרים מפרחים.



סבלי הספסלים – תשכחו מטריבונות עם כסאות מרופדים, כסאות זזים עם אפקטים או סתם כסאות פלסטיק המוכרים לנו מאירועים רבים. בתחילת ימי ההיסטוריה של ענף האירועים בארץ ישבו המוזמנים לאירועים, גם המכובדים בהם על חבילות חציר וקש. ההתקדמות המשמעותית הנוספת הייתה במעבר לספסלי עץ כבדים ומגושמים. הסבלים שדאגו לסידור הספסלים באירוע היו היחידים בעולם שסבלו משפשפות ומיבלות באמות הידיים בשל הסחיבה של הכיסאות הכבדים. מאות ספסלי עץ סודרו לצד שולחנות המורכבים מחמורי ממתכת ועליהם לוחות עץ. כמובן שאת השולחנות כיסו בדי ה"ויסתרה" או סידורי פרחים ענקיים ומבעד לחבילות הקציר התעופפו היונים. אווירה כפרית לחלוטין שלוותה בלוגיסטיקה אדירה.



יצרני הקונפטי – הקונפטי הם עד היום פתיתי נייר מפורסמים אבל פעם הם היו ממש להיט. היום ניתן מדי פעם לראות קונפטי באירוע הנזרק לחלל האוויר באמצעות תותח מקצועי. אבל פעם? הקונפטי היה תוצרת בית (שעות יושבים ומחוררים ניירות), הזריקה הייתה ידנית והתוצאות בהתאם.


רבים לא יזכרו אבל בעבר, קרוניות הרכבת של הלונה פארק חלפו מעל איזור האירועים של מרכז הירידים. אחד התחביבים הידועים של נוסעי הרכבת היה לירוק על החוגגים מלמעלה. פעם אחת, החלטנו לנצל את הרכבת למטרה חיובית יותר ולהפריח בעזרתה קונפטי חגיגי במהלך אירוע של חברת IBM . התוכנית הייתה נהדרת אבל הביצוע קצת פחות: העובד שעלה על הרכבת, פספס את העיתוי המדויק וזרק את הקונפטי על עמדת הקפה במקום על האורחים. שעות אחרי כן, עוד שמענו את יריקות האורחים כשהם מנסים לשתות קפה בלי פתיתי נייר.


ציירי שלטים ותפאורות - היום כל שלט הוא סיפור פשוט, בלחיצת כפתור אחת מעבירים את הקובץ לחברת הדפסה ומקבלים שלט לאירוע. פעם הכנת שלטים דרשה מיומנות גבוהה של ציור. כל חברה העסיקה מספר ציירי שלטים שהיו משרטטים את השלט על נייר קטן מגדילים אותו לממדים של מטרים על נייר חום, משרטטים, חותכים את האותיות וצובעים את החלק הפנימי. שלט בעבודת יד.


אתם מכירים את השלטים המתחלפים במגרשי כדורגל בשעת משחק? בעבר היה צייר שלטים שזו הייתה ההתמחות שלו. הוא נהג להגיע ארבע שעות לפני תחילת המשחק ולצייר את כל הפרסומות מסביב למגרש ללא שבלונה, רק ברישום חופשי.


ומה עם מסכי תיאטרון ענקיים? גם הם היו מיוצרים ידנית. המסכים היו כל כך גדולים שהיה צורך בהקמת מגדל שתעניק לנו פרספקטיבה נכונה לגבי התקדמות הציור כיוון שממדי הציור היו כל כך גדולים שלא אפשרו לנו לראות את התמונה בכללותה.

הציור היה כל כך מדויק וטבעי שבמקרה אחד, בהתאם לדרישת הבמאי מתחנו בדי יוטה בצידי הבמה של אמפי קיסריה והצייר צייר סלעים כדי להעשיר את כמות הסלעים שנמצאה שם באופן טבעי. התוצאה הייתה שעובדים רבים מעדו ונפלו כיוון שהם חשבו שהם דורכים על סלע.


לחיי הנוסטלגיה.

מה עוד לא ביקרת באתר הרשמי שלי?
לא מאמינה...
קטעי מוסיקה, כתבות ועוד הפתעות מחכות שם!
http://www.chenliony.com/

מיומנה של אהבה

חורים בזמן.
שנים רבות של עבודה קדחתנית ומתישה מסתכמות ברגעים דקים ומזוככים של זוהר. ככה זה אצלי..אני עובדת תחת מעטה צללים. כשלצידי מלאך אחד תעלולן ובת קול דקה. אנחנו צוות קונדסי מוצלח (או לא...תלוי ברושם שהשארנו בכם..) עובדים כל העת בתנאי לחץ..מתזמנים זמנים באלפי שעוני על ושעוני מטה..המקצוע שלנו הוא לברוא מציאויות .

אתם יודעים איזה עולמות צריך להפוך כדי להפגיש שני אנשים בדיוק ברגע הנכון? אנחנו עוצרים את הזמן כשצריך,ממהרים אותו אחורה או קדימה. מפילים דברים מהידיים,מפגישים מכונית במכונית, מאחרים אוטובוסים.. רכבות.
מכניסים מילים לפיות ממלמלים, תווים חורים בזמן '''                                                                                                                    
כל הפקה דורשת תכנון מוקפד ומדויק..וכשהרגע המיוחל סוף סוף קורה.. אז עוצרים הכול.. אין כלום. *"לה וידה אס סונין !"השמיים עוצרים. השמש עוצרת. הכוכבים עוצרים. האנשים. הכלבים. אפילו חתולי הרחוב. רק זוג לבבות פועם בחוזקה מרעיד את העולם ושתי זוגות עניים צמאות . סרט בהילוך איטי. הכל יפה יותר. ירוק יותר. עמוק יותר. חפצים עפים באוויר. היא, קלוז אפ על סיגריה בזווית שפתיים בשרניות, זיפים רכים.ריח לא מוכר, חוכמת רחוב נשקפת מהעין, הוא, ליפסטיק דובדבן .ריח נרקיסים בשערה. מבט כחול. ידיעה ברורה בהבזק שניה, מילה. וזהו. פיניטו לה קומדיה.
כמובן שאנחנו לא עוזבים אותם מיד להתנהל לבד.. נו.. נו.. נו מאדאם. אחרת היו פה דיזאסטרים...אנחנו מלווים אותם מעט וכשזה מרגיש מספיק בטוח אנחנו משחררים את המציאות לאט לאט ....כמעט כמו לתת לתינוק לפסוע את פסיעותיו הראשונות . בזהירות אנחנו דוהים ונותנים לקארמה לעשות את שלה ו...ואלה! העולם חוזר לקדמותו.
בערב אנחנו חוזרים שוב אל הים התכול העמוק והוא שולח את גליו הכסופים לקבלנו.
*( החיים הם חלום- לטינית)


קצת על עצמי
שם: אהבה.
כישורים וקווי אופי: דוברת שפות זרות. אובססיבית לאסתטיקה. רומנטית עד כדי גיחוך. מאמינה בניסים. יוצרת ניסים. מנהיגה. מפיקה בפועל. בעלת חוש מפותח להומור ודרמטיות יתרה.רואה ואינה נראת. חברה של אלוהים.תמיד בשביל אחרים אף פעם לא בשביל עצמי.
גיל: בת 4000 שנה (לפחות, לדעתי יותר אבל אז לא ידעתי לספור)
סטטוס: רווקה.


טוב בואו נגמור עם זה כבר...
"כך אתם הגדרתם אותי" :
• אהבה היא כמו השמיים - אין לה גבולות.
• אהבה היא כמו אוקיינוס - היא מגיעה למעמקים.
• האהבה היא כמו חלום - נקטעת ברגעים הכי יפים.
• האהבה היא כמו אש - קשה לשלוט בה , לפעמים לוהטת ולפעמים שורפת.
• האהבה היא כמו מפתח קסמים - פותחת את שערי האושר.
• האהבה היא כמו קינוח, משביעה אבל תמיד יש חשק לעוד.
• האהבה אליך - כמו סוכר ממתיקה כל רגע מר
• פנים רבות לאהבה אבל הפנים שלך הם האהבה שלי .
• אהבה היא כמו מחלה - משכיבה שני אנשים בריאים במיטה אחת.
• האהבה היא כמו אוצר - קשה למצוא קל לאבד.
• האהבה היא כמו מבוך, פנייה אחת לא נכונה והכל נהרס...
• האהבה היא כמו מלחמה - קל להתחיל קשה לסיים.
• האהבה היא כמו זכוכית - צריכים לשמור עליה כדי שלא תתנפץ.
• האהבה היא כמו מגדל קלפים - בכל רגע היא עלולה ליפול.
• האהבה היא כמו חלום - לפעמים קשה להתעורר ממנה.
• האהבה היא כמו פאזל - לוקח זמן לבנות אותה.
• האהבה היא כמו סוכרייה - לפעמים דביקה ולפעמים מתוקה
נו באמת....


אז מה אני באמת
אני תדר . אני שקופה. כשאני פוגשת בך אני נצבעת בצבע הייחודי לך. כשאני אמיתית אני יכולה ליצור טרנספורמציה בחייך. ברגע שאתה נותן אותי, אתה גם מקבל. אני תמיד התשובה . אין לי חוקים, אני משתנה בהתאם למשתנים. הייתי רוצה לחשוב שאני מביאה חמלה ומפזרת אותה בכמויות נדיבות לכל הזקוק לה. הייתי רוצה לחשוב שאני מביאה נוחם לשוהים במחיצתי. ממלאת אותם באוויר רענן. מפיחה בחולים ובמדוכאים רצון לחיות.
אני לא מושלמת. או מונד..רחוקה מאוד מלהיות. חוויתי כישלונות צורמים במהלך ההיסטוריה.. אנשים רבים שמתו בגללי( ועל זה אני לא סולחת לעצמי) אימפריות שצמחו וקרסו בגללי. יש הרואים בי סדיסטית , אני יודעת, יש הרואים בי דת. אני יודעת ששיניתי את העולם לא פעם אחת . תגידו שאני עוורת תגידו הכל אבל רק אל תגידו שאני התמכרות כמיקלית בין שני אנשים.



חצי אהבה
אתם בטח שואלים כיצד שרדנו לאורך השנים..ובכן, שורדים. אני ניזונה מתקוות ומתפילות.לצערי העולם בו אתם חיים פחות ופחות מאמין בי ..והמצב נהייה קשה יותר ויותר..כבר ירדו ממני כמה מאות קילו של קיטש מלאכים וחלומות ורודים שלצערי לא רלוונטיים לתקופה. אני רזה וחולה. אני חצי אהבה.

לפעמים איני מבינה אתכם, בני האדם. מאז ומעולם אתם מפללים אלי.. בוכים בייאוש על סף מיתותיכם ומתחננים שאגיע . מיליוני שירים נכתבו עלי בחלוף השנים .. שאלו מי אני ? מה אני? ניסו להגדיר אותי באלפי צורות.. צחקו עלי.. סגדו לי.. יצירות נכתבו לכבודי, פסלים נפסלו בדמותי,(איני יכולה לומר כי זה לא החמיא לי) . הפלתי ממלכות...הקמתי מדינות. אתם מתחננים שאגיע.. לעת ערב אני נמצאת בתפילות הכי כמוסות שלכם לפני שאתם מתנפצים אל גל השינה המטשטש לכם את הייאוש .אני מבקרת אתכם בחלומות.. נוגעת באברים שלכם. וכשאני מגיעה ובוראת לכם מציאות חדשה. אתם נהנים מקיומי לימים ספורים בלבד ועושים הכול על מנת שאעלם שוב..


צור או דובי פנדה ותפוזים.
פרדס . הבוקר פוקח עין אל ערפל נוגע לא נוגע. הנה הוא ניגש אל הארגזים. מוחק קורי שינה מעיניו.
לפי מה שאני יודעת קוראים לו צור. הוא בן 32 וארבעה חודשים . סובל מנדודי שינה וסיוטי קרב. אימו עלתה לארץ בגיל 24 מאוקראינה ואביו נהרג במלחמה כשהיה בן ארבע ושמונה ימים.(הייתי שם כשזה קרה. ברגעיו האחרונים הוא קרה לי במחשבותיו . אמר שאשמור עליהם .הם האהבה הכי גדולה שיש לו. זוכרת את המקרה לפרטיו.) תמיד היה מתבודד, בני אדם אחרים לא הבינו אותו, הוא גדל בקיבוץ וחלם על פרדסים.זה כל מה שאני צריכה לדעת לעת עתה.

הוא מרים את הארגזים אחד אחד על גבו. סרט נע של מחשבות מוקרן במוחו ומעייף אותו. הוא נזכר בטלפון שקיבל לפני שבוע בשעה שמונה בערב בדיוק. נזכר איך בדיוק הסתכל בשעון והיה שמונה. וחשב לעצמו האם היא תכננה. האם היא חיכתה עד שמונה בדיוק כדי לבשר לו את הבשורה. המחשבה עליה מעוותת את ביטנו . הוא רץ לשירותים הקטנים שבקצה המבנה. מתיישב על אסלה ישנה. בוהה בתמונה על הדלת. שני דובי פנדה חובקים נוף אינסופי לבן. זה לא שלא ידע. ידע גם ידע. אבל בחר להתעלם. להתמודד עם זה שכבר לא תהייה ברירה.
אני נמצאת שם כל העת. שומרת את צעדיו. שלא יעשה משהו טיפשי. היום זה היום. אילו רק ידע.



23 שעות לאחר מכן.
הוא רוצה ללבוש את הסרבל הדהוי והקרוע עם הריח החמוץ. זאת בעיה. אני דואגת שהכוס השקופה עם הקפה על השולחן תתגלגל במקריות ותשפוך את תוכנה על הסרבל. הוא קופץ בעצבנות ממקומו. רץ לכיור. שוטף. הוא לא מוריד. אני נלחצת. אני קוראת לתעלולן שיחשוב על הפתרון. בזמן שאנחנו עוצרים את הזמן. תעלולן מכין שריפה קטנה. לא משהו רציני חלילה. אנחנו משחררים את הזמן ודף מחברת נופל על תנור הספיראלה ומתלקח. צור לא שם לב עד שזה שורף את שולי המכנס . הוא נבהל ,מוריד את הסרבל ומכבה את האש .הוא פותח את הארון. חולצה ירוקה נקייה נופלת מהמדף העליון ישירות אל ידיו. הוא מהסס רגע. לא מבין. את המכנס הכחול אני מנסה דרך טלפתיה . גם זה לפעמים עובד. הוא מתלבש ומביט במראה הסדוקה . לא מבין את פשר ההתגנדרות הבלתי מוצדקת לעבודת כפיים בפרדס שכוח אל. אך בוחר לא להעמיק מידי. יוצא את הבית. לא לפני ששובל של בושם פרחי תפוז מהאגרטל מתערטל סביבו. נו אז אני רומנטית ללא תקנה.. אז מה? חלק א' עבר בהצלחה. אפשר לנשום לרווחה.


4 שעות מאוחר יותר בקצה השני של העיר
היא יושבת מאחורה, לפעמים יושבת מקדימה אבל היום החליטה מאחורה.אוהבת להתמסר לבהייה בנוף המתחלף. לא אכפת לה שירגיש נהג מונית. גם ככה הוא עצבן יותר מידי הבוקר הזה. הוא שכח. גם הם שכחו. כל העולם שכח . 34 שנים עברו בדיוק היום והיא לבד . לבד עם מחשבות פתטיות על מסיבה או בלונים. לבד כביום היוולדה ובור פעור בנשמתה. אפילו השמלה הפרחונית שקנתה במיוחד להיום נראת לה פתטית לאור העובדה שעלתה שבעה קילו נוספים בחודשיים האחרונים. בקושי התעוררה אחרי אתמול.שלושה שנפס אפרסקים ומרטיני יבש אחד עשו את העבודה. הקנאה. עוד מישהי שהיא הכירה מקרוב בשלוש השנים האחרונות. אתמול מארי התחתנה ונדמה כי אי אפשר יותר. עם כל חברה שמתחתנת זורם מחלל חזה עוד אוויר אל העולם ולא חוזר.

אבישג. בת 34 , (בדיוק היום) אוהבת לצייר. מנגנת בפסנתר. אמא ואבא חיים . מזמינה אותי בחלומותיה כבר 10 שנים. לבשה שמלה פרחונית מבד דקיק שבחרתי עבורה בדיוק להיום. ילדה טובה. מחוברת לאינטואיציות. קל לי לעבוד אתה.
כבר הכנתי את תעלולן עם מסמר גדול על הכביש . ערכנו חישובים ימים רבים כדי להגיע לתוצאה הסופית.
הרגע הגיע. גלגלנו את הזמן לאט ובזהירות, גלגל המכונית הקדמי עלה על המסמר. הרכב נעצר בדיוק במקום המיוחל. נשמנו לרווחה.
האבא, קרחתו מבריקה מזיעה ירד מהרכב והשתטח על הרצפה לבחון מקרוב.אבישג בעקבותיו.
"מה עושים?"
"מחליפים גלגל, אני מקווה שהחלפת את הגלגל הרזרווי המפונצ'ר מהפעם קודמת?"
אבישג מבוישת
. "...מצטערת ,לא הספקתי"
אני מכוונת את תאורת השמיים לתכלת בהיר עם פסים דקיקים של זהב לבן. רוצה שיהיה מושלם, סוחטת את ריח התפוזים לשפריץ של עסיס בשל ישירות אל כיוונה , מה שמושך אותה היישר אל הפרדס בכוח מהפנט ומסתורי. (אני מצחקקת)
"רגע, אבא , אולי יש שם מישהו שיכול לעזור."
המפגש. או הרגע הגורלי.. או מה שתרצו לקרוא לזה..
ובכן, לפעמים קורים דברים בלתי צפויים.
זה לא שאני אלוהים. להפך. הסיבה היחידה שהוא משאיר אותי בתפקיד היא רק בגלל שהוא מרחם עלי או מעריך את הניסיונות המצחיקים שלי ליצור עולם "טוב יותר".

לפעמים משהו קטן אבל ממש קטנטן יכול להרוס ימים רבים של תכנון ומחשבה,כמו עלה שנושר בזווית הלא נכונה. דבורה שהחליטה פתאום לשנות מסלולה, חתיכת זכוכית שלא נלקחה מספיק בחשבון, ענן אבקנים שמגיח משום מקום... תבינו, הדברים הללו יכולים לשנות מסלולי גורל.

לפי התכנון המקורי הוא היה צריך לשבת על הארגזים , לאכול איזה תפוח מתוק וליהנות מהפסקת הצהרים הקטנה והחביבה שלו . היא, לבושה בשמלה הפרחונית המקסימה הייתה צריכה להגיח משום מקום כשעדת ציפורי שיר מלווה אותה ואז ..חור בזמן. אחד מול השני . הוא, קלוז אפ על העניים החומות המשגעות שלה , שיערה המתבדר ברוח, אוושת הרוח בעלים, היא, ידיו המסוקסות , ורידיו הבולטים מעבודה קשה ,הזיק המבויש בעניים ו..וואלה!. פיניטו לה קומדיה ..לפחות עד לעוד 67 שנים בדיוק.

אבל
התפוח.... (למה זה תמיד קורה עם תפוחים?) .כל ניסיונותיי לעצור את הזמן עלו בתוהו. הבחור פשוט נחנק.היא הגיע כמתוכנן בשמלתה הפרחונית ובשערה המבודר. הוא שכב על הקרקע מחרחר. (לא בדיוק מחזה רומנטי מה?) היא הזמינה אמבולנס. הוא היה מחוסר הכרה. וכך זה הסתיים. לפחות היא הצילה את חייו.
אמנם ידרשו לי עוד כמה חודשי תכנון והפקה אבל את השניים האלה אני אפגיש. אמנם בנסיבות קצת אחרות. אבל האם אין זו סיבה מספקת.. לחיות שנים עם האישה שהצילה את חייך?

נו טוב אני חייבת... שייקספיר ידידי פעם כתב..
"הטל ספק בתנועתה של החמה, הטל ספק באמת כשקר, אך לעולם אל נא תטיל ספק באהבה".
תודה יקירי. גם אני אוהבת אותך.



טוב הזמן קצר והמלאכה מרובה. מחכים לי עוד 90.356 אהבות חדשות לברוא מהיסוד.
נכון לשנה הקרובה. וזאת יחסית שנה עלובה. אולי זה בגלל שאני עייפה. לפעמים אני מתפללת לנוח. פשוט להיעלם. לצלול אל הלא ידוע. אבל משהו בי אינו מסוגל להרפות. התשוקה להפגיש לבבות חמים ומשתוקקים זורמת בדמי ובמפעפעת בעורקיי.
היו שנים במאות הקודמות שלא הייתה סמטה או רחוב בו לא הייתי דיירת קבע.
כשהתותחים רועמים האהבות שותקות מישהו פעם אמר.. זה נכון. אני מודה. היו תקופות של שכול, ייאוש , רעב ומגפות. אך להפתעתי ..ובניגוד גמור להנחת המוצא..דווקא אז האנשים הפשוטים נאחזו בי חזק ושאבו ממני המון תקווה. שם התגלתי במלוא עוצמתי, פרחתי ושגשגתי...
שלא לדבר על שובל התינוקות שהותרתי בכל מקום בהתחמקי אל צללי הלילה.
אך לאורך ההיסטוריה היו גם רגעים מביכים .. היו שהפכו אותי למקצוע ומכרו אותי בזול.. במחשכים. השתדלתי תמיד לברוח משם ולהותיר אותם פתאטים תחת אורו הלא מחמיא של הייאוש ..והיו גם טיפוסים...קאזאנובה קיבל ממני על הראש . הוא אומנם היה מוכשר באופן יוצא דופן וידע את אומנות האהבה בדרך מאוד יצירתית. אבל.. עשה לנו המון בעיות ... נזקקנו לימים על גבי ימים של חישובים ותיקונים....
אחריו הייתה אופנה של טרובדורים... לשיר ולנגן אותי תחת החלונות
מכל עבר אפף ריחה המשכר של הפריחה..

טוב.
חייבת לרוץ . קרייסס בפריז.
אני אחזור. מבטיחה לחזור. עוד אבקר בחייכם ואנעץ את חיצי המשכרים בלבבכם.. אך חכו.. כל דבר בזמנו....




כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור.