רשומות
בדרך כלל את הפוסטים בבלוג שלי אני כותבת, אבל לא יכולתי שלא לתת במה לבלוגר בשם דודו בנגד שכתב פוסט מקסים באתר מפיק וצבע אותו באופן ציורי ותאטרלי. הוא כתב בגעגועיו הרבים על כל אותם מקצועות בתחום השואוביז שהיו ואינם. מקצועות בעלי קסם מיוחד.. ותאמינו או לא.. היו כאלה...האם שמעתם פעם על מפריחן יונים מקצועי? קבלו.
מאת: דודו בנגד
קשה לדמיין את זה היום אבל אני גדלתי בבית ללא מחשב, ללא וידאו, ללא מזגן, טלפון, טלוויזיה, דוד שמש או מקרר. סחבנו בלוקים של קרח ושרפנו עצים כדי לחמם מים לרחצה. אל תרחמו עלינו. היה לנו טוב.
ההתפתחות הטכנולוגית העצומה והקדמה שמביאים איתם החיים המודרניים גורמים לכולנו לרוץ אחר הזנב של עצמנו מבלי לעצור רגע, להשתהות, לחשוב ולחייך.
אני רוצה לנצל את הזדמנות שנפלה בחלקי ולהכיר לדור הצעיר של ענף האירועים והתערוכות מקצועות שהיו חלק בלתי נפרד מההתפתחות המדהימה של הענף. אלו היו ספקי שירותים עם נשמה שעיצבו את הענף לפני שלושים שנה ויותר. מפריח היונים – כל אירוע רשמי ממלכתי או עירוני לא נחשב לאירוע רציני אם לא הופרחו בו יונים לבנות וצחורות שסימלו את השלום העתיד לבוא.
מפריח היונים, דוכובני, שהתגורר במושב משמר השבעה נהג להגיע לאירועים עם היונים האהובות שלו להפריח אותן באהבה. אחר כך העמיס את הכלובים על משאית ונסע לביתו שם ברוב המקרים כבר המתינו לו היונים שחזרו לשובך. המראה של יונים נוסקות לאוויר הוא מראה יפה ומעורר התרגשות.
הבעיה בהפקה של זה הייתה באירועים שהתקיימו בשעות הערב והלילה. היונים שהסתנוורו מזרקורי התאורה נהגו לחוג שעות מסביב לעמוד התאורה ורק לאחר מספר שעות, הן מצאו את המצפן הפנימי שגילה להן את הדרך חזרה הביתה.
דקורטור – מעצב בדים – היום כל תפאורה באירוע היא 'מאסטר פיס' במגוון חומרים היי-טקים, אולם בעבר הלא רחוק היו אירועים שלמים מעוצבים ומבוצעים מבדים בצבעי דגל הלאום.
מטרים ארוכים של בדים נופלים וקפלים מסוגננים נכרכו מסביב לבמות, לתפאורות, לסמלים ולשולחנות עשויים כולם מבד זול ופופולארי שנקרא "ויסתרה" – שהעניק לבמה או לשולחן הנשיאותי מראה חגיגי במיוחד.
עיצוב הבדים היה תורה בפני עצמה וגולת הכותרת של המקצועיות הייתה ללא ספק יצירה של שמש עשויה כולה מבדים מתוחים את חיבור הבדים לקוליסה לא עשה הדקורטור באמצעות אקדח סיכות משוכלל כי אם באמצעות מסמרים קטנים אותם אחז בפה ושלף מסמר מסמר אותו נעץ בעזרת פטיש קטן עד שהושלמה היצירה.
פלורליסט – שוזר פרחים –זרי פרחים קטנים המעניקים קורטוב של צבע לבמה או סידורי שולחן קטנים הם מקובלים מאוד גם היום, אבל אין ספק שלפרחים היה כוח עיצובי גדול יותר בעבר.
עיצוב הבמה כולו היה עשוי פרחים. בהילטון, למשל, תקרת כל האולם הייתה בנויה מקוליסות רשת אליה הוכנסו צמחים ירוקים וממנה היו תלויים כדורי פרחים גדולים. סביב הקירות היו 'בומים', עמודי פרחים ועיקר הגאווה המקצועית של שוזרי הפרחים הייתה ההכנה המדוקדקת של סמלים צבעוניים אותם היו שוזרים מפרחים.
סבלי הספסלים – תשכחו מטריבונות עם כסאות מרופדים, כסאות זזים עם אפקטים או סתם כסאות פלסטיק המוכרים לנו מאירועים רבים. בתחילת ימי ההיסטוריה של ענף האירועים בארץ ישבו המוזמנים לאירועים, גם המכובדים בהם על חבילות חציר וקש. ההתקדמות המשמעותית הנוספת הייתה במעבר לספסלי עץ כבדים ומגושמים. הסבלים שדאגו לסידור הספסלים באירוע היו היחידים בעולם שסבלו משפשפות ומיבלות באמות הידיים בשל הסחיבה של הכיסאות הכבדים. מאות ספסלי עץ סודרו לצד שולחנות המורכבים מחמורי ממתכת ועליהם לוחות עץ. כמובן שאת השולחנות כיסו בדי ה"ויסתרה" או סידורי פרחים ענקיים ומבעד לחבילות הקציר התעופפו היונים. אווירה כפרית לחלוטין שלוותה בלוגיסטיקה אדירה.
יצרני הקונפטי – הקונפטי הם עד היום פתיתי נייר מפורסמים אבל פעם הם היו ממש להיט. היום ניתן מדי פעם לראות קונפטי באירוע הנזרק לחלל האוויר באמצעות תותח מקצועי. אבל פעם? הקונפטי היה תוצרת בית (שעות יושבים ומחוררים ניירות), הזריקה הייתה ידנית והתוצאות בהתאם.
רבים לא יזכרו אבל בעבר, קרוניות הרכבת של הלונה פארק חלפו מעל איזור האירועים של מרכז הירידים. אחד התחביבים הידועים של נוסעי הרכבת היה לירוק על החוגגים מלמעלה. פעם אחת, החלטנו לנצל את הרכבת למטרה חיובית יותר ולהפריח בעזרתה קונפטי חגיגי במהלך אירוע של חברת IBM . התוכנית הייתה נהדרת אבל הביצוע קצת פחות: העובד שעלה על הרכבת, פספס את העיתוי המדויק וזרק את הקונפטי על עמדת הקפה במקום על האורחים. שעות אחרי כן, עוד שמענו את יריקות האורחים כשהם מנסים לשתות קפה בלי פתיתי נייר.
ציירי שלטים ותפאורות - היום כל שלט הוא סיפור פשוט, בלחיצת כפתור אחת מעבירים את הקובץ לחברת הדפסה ומקבלים שלט לאירוע. פעם הכנת שלטים דרשה מיומנות גבוהה של ציור. כל חברה העסיקה מספר ציירי שלטים שהיו משרטטים את השלט על נייר קטן מגדילים אותו לממדים של מטרים על נייר חום, משרטטים, חותכים את האותיות וצובעים את החלק הפנימי. שלט בעבודת יד.
אתם מכירים את השלטים המתחלפים במגרשי כדורגל בשעת משחק? בעבר היה צייר שלטים שזו הייתה ההתמחות שלו. הוא נהג להגיע ארבע שעות לפני תחילת המשחק ולצייר את כל הפרסומות מסביב למגרש ללא שבלונה, רק ברישום חופשי.
ומה עם מסכי תיאטרון ענקיים? גם הם היו מיוצרים ידנית. המסכים היו כל כך גדולים שהיה צורך בהקמת מגדל שתעניק לנו פרספקטיבה נכונה לגבי התקדמות הציור כיוון שממדי הציור היו כל כך גדולים שלא אפשרו לנו לראות את התמונה בכללותה.
הציור היה כל כך מדויק וטבעי שבמקרה אחד, בהתאם לדרישת הבמאי מתחנו בדי יוטה בצידי הבמה של אמפי קיסריה והצייר צייר סלעים כדי להעשיר את כמות הסלעים שנמצאה שם באופן טבעי. התוצאה הייתה שעובדים רבים מעדו ונפלו כיוון שהם חשבו שהם דורכים על סלע.
לחיי הנוסטלגיה.
