עושר

היא עוצרת עם המרצדס הנוצצת שלה על יד קבצן הזרוק בפינת רחוב .
שוכב על נייר קרטון, מצחין , לובש בלויות ומסריח . המום הוא עולה לרכב. היא מיד פותחת חלונות וסותמת את האף . הם נכנסים אל הווילה עם השלושה מפלסים. הוא מסתכל סביב( אך לא ממש מתפעל) מיד היא מכניסה אותו לאמבטיה המצוחצחת והיוקרתית שלה , נותנת לו את מיטב הסבונים, השמפואים, קרמים, השמנים הכי יקרים שעומדים לראשותה.סכין גילוח ואפטר שייב ובגדים מצוחצחים( חליפה) של בעלה המנוח. היא יושבת בסלון המרווח. שקט , תקתוק שעון כבד. הוא יוצא אליה, מגולח למשעי, יפה תואר, לבוש בחליפה .עיניו ירוקות כעלה רענן. מביטה בו , מתקשה להאמין שזה אותו האדם.לרגע עובר בה איזה רטט.

הוא מתיישב מולה. היא מציעה לו ג'ין - הוא שותה ,מדליק סיגר. היא מתרשמת.
הוא אוכל עם סכין ומזלג בתאווה אך באלגנטיות לא ברורה סטייק עם אפונה ותפוחי אדמה . היא מתפלאת. מביטה בו , בוחנת. שקט.אף לא מילה. הם יושבים על ספות העור האדומות חומות בטרקלין העסקים המהודר של בעלה המנוח ולא אומרים מילה.

..שמי אהוד
הוא פוצח בנימה בטוחה
זאת הייתה תאונת דרכים
אשתי ושתי בנותי. הוא משפיל מבטו.. היינו עשירים. היו עסקים בכל העולם, גרמניה. פריז . רומא...אחרכך באו הימורים. אלכוהול...
כבר שום דבר לא אכפת.

האישה מקשיבה , המומה..קפואה..לאט לאט..מוצאת בליבה אמפטיה , מרגישה עצוב בשבילו ותחושה ישנה.. בבטן התחתונה..היא זוכרת אותה. קוראים לזה "משיכה" הליבידו שלה התעורר מתרדמת ארוכת שנים.לרגע מחייכת אליו חיוך חם. אך עוצרת באחת. היא נזכרת במטרה לשמה הביאה אותו ..
לשמח אותו ולגרום לו להיות מאושר כדי שיחתום על המסמך והיא תוכל לרשת את המיליונים.

היא מאכילה אותו במיני מעדנים מתוקים מלוחים. שלוש דפיקות בדלת. זוהי נערת הליווי היפיפייה.
אך כשהוא נכנס איתה לחדר היא מציצה וליבה נחמץ. היא יושבת בשקט ומביטה בו צופה במשחק הכדורגל במסך הענק לרגע שכח היכן נמצא. הוא צועק "גוולל" בקולי קולות, מעשן סיגר וצוחק בקול..היא רואה שהוא מאושר.. היא מביטה בו וליבה נמס .

יורד הערב , היא מספרת לו את מטרת כל העניין . הוא מביט בה נעלב ולוקח צעד אחורנית
בעניו שב אותו העצב הרייקני.

"..לא נורא אתה לא חייב היום לחתום . אולי מחר". מציעה לו את המיטה . ומסתכלת עליו נרדם ניכר בפניה כי היא בודדה. מזה זמן מה בלילותיה הקרים היא מפללת בשקט לחיבוק.

מכבה את האור ונרדמת.

כך עוברים הימים , הוא החל מטפל בגינה המוזנחת והצמחים בה החלו להבריא ולהצמיח עלים טריים, לוטוסים ורקפות, ורדים בשלל צבעים ואדמוניות החלו פורחים מכל עבר
.
לאט לאט, בחלוף הימים נפשה מחלימה וחיוך שובב שב אל פניה. הוא מצחיק אותה. הוא שנון. הוא מקסים. היא מתאהבת .

אחרי חודשיים הוא חותם על המסמך ויוצא את ביתה. דרך חלון היא מביטה בו במבט עגום ,הולך ממנה אל הרחוב הריק ..

היא יודעת כי היא נתנה לאהבה גדולה לחמוק מבין אצבעותיה .. .היא מביטה בו. עוצמת עיניים, חושבת על כל מה שתקבל עכשיו, על כל העושר הזה שחשבה כי יהייה מפלטה ואושרה.
דמעה.
היא מבינה


מהר...היא רצה .. עולה אל הקומה העליונה וזורקת מכל הבא ליד למזוודה אדומה. בעיקר בגדים.
נועלת את ביתה הגדול , מורידה את השלט בכניסה. משפילה מבט ויוצאת אל הלא ידוע בו נמצא הכלכך מוכר..

היא רצה ברחובות יחפה..אבנים וזכוכיות. אבל לה לא אכפת. רק דבר אחד.. המקום בו אספה אותו.היא כבר שם.. מחפשת אותו והוא איננו... רק קרטון ישן.

היא קונה לעצמה בייגלה חם ומתיישבת על ספסל מול הים . אלפי מחשבות מתרוצצות לה בראש : בדידות, הקרבה, אהבה , אושר , עושר....האם ירצה אותה ללא עושרה? מי היא? , מה היא? , מה היא שווה ?.....

לפתע..בזוית עינה. היא קולטת משהו מוכר. ריח אהוב.
מתפלאת איך לא שמה לב קודם לכן..

הוא יושב בקצה השני של הספסל. לבוש בחליפה מוכרת ובוהה בעיניים ריקות בים אפור ירוק ... ,
היא מושיטה לו את ידה. הוא מבחין..מביט בה ,במזוודתה האדומה.. בפליאה מהולה בידיעה נחרצת .ידע כי תבוא .

דמעה גדולה יורדת מזווית עינה ומתנפצת על הלחי. מישהו אמר שהים היום סוער מאוד.


ס ו ף .




כל הזכויות שמורות לחן ליאוני 2010

יום לזכור. ( יום הזכרון 2010)

השעה 11 ושש דקות. יום הזיכרון לחללי צה''ל ופעולות האיבה .
כמו תמיד. איני יכולה שלא להזיל דמעות חרישית לנוכח אותם סיפורים וסרטוני טלוויזיה. חושבת על אותם משפחות מסכנות. אותם משפחות שצריכות לחיות עם זה יום יום בעוד שאנחנו מתייחדים עמם רק יום אחד בשנה. חושבת עליהם ושולחת זרועות ארוכות ארוכות מצפון ועד דרום לחבק אותם. זה מוזר . תמיד הם נראים הכי יפים, הכי מוצלחים, חזקים, טמירים, חכמים ומלאי חיים. יכול להיות כי אלו הקריטריונים? נאספים רק הטובים בגיל צעיר ? כלכך כואב.
עצוב כמו ים שחור ועכור.
מחוץ לחלוני , ממול, עובדים בריצוף גג מקלט ישן שלושה ערבים. תהיתי בליבי. האם הם יעמדו בצפירה? הצפירה הגיע. הם עמדו . ראשם מורכן. ידיהן מגששות בין קפלי בגדיהם, מחפשות עוגן.
דמעה .
יש סיכוי שאח \דוד\ בן דוד\אב או אולי חבר שלהם הרג חייל שלנו , והם עכשיו עומדים מעל מקלט אפור ומכבדים את זכרו.
הדמעה פילחה את הלחי מותירה טעם מלוח בשפתיים.

אולי , חשבתי .

אולי בכל זאת יש פה עוד סיכוי .













ביום ראשון הקרוב ה2.5 בערב במוזאון תל אביב יערך ערב התרמה בהשתתפות האמנים אהוד בנאי וכנסיית השכל ובהנחייתי אשר כל הכנסותיו קודש ל"בית יוסי"
עמותת "בית יוסי" הוקמה לזכרו של סרן יוסי אוחנה, לוחם גדוד 51 של גולני שנפל באוקטובר 1995.
מאז הקמתה היא מספקת בית חם והזדמנות נוספת לילדים ולהורים הנתונים במצוקה כלכלית, פיזית ונפשית . באמצעות עזרה בהכנת שיעורי הבית, סדנאות ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי ועוד

פרטים נוספים וכרטיסים בברושור המצורף

תעשו משהו טוב.. ובואו
(:
מצפה לראותכם..
חן

בלי רשמיות ובלי פלצנות. הנה כמה דברים שקריינתי לאחרונה.