רשומות
חורים בזמן.
שנים רבות של עבודה קדחתנית ומתישה מסתכמות ברגעים דקים ומזוככים של זוהר. ככה זה אצלי..אני עובדת תחת מעטה צללים. כשלצידי מלאך אחד תעלולן ובת קול דקה. אנחנו צוות קונדסי מוצלח (או לא...תלוי ברושם שהשארנו בכם..) עובדים כל העת בתנאי לחץ..מתזמנים זמנים באלפי שעוני על ושעוני מטה..המקצוע שלנו הוא לברוא מציאויות .
אתם יודעים איזה עולמות צריך להפוך כדי להפגיש שני אנשים בדיוק ברגע הנכון? אנחנו עוצרים את הזמן כשצריך,ממהרים אותו אחורה או קדימה. מפילים דברים מהידיים,מפגישים מכונית במכונית, מאחרים אוטובוסים.. רכבות.
מכניסים מילים לפיות ממלמלים, תווים חורים בזמן '''
כל הפקה דורשת תכנון מוקפד ומדויק..וכשהרגע המיוחל סוף סוף קורה.. אז עוצרים הכול.. אין כלום. *"לה וידה אס סונין !"השמיים עוצרים. השמש עוצרת. הכוכבים עוצרים. האנשים. הכלבים. אפילו חתולי הרחוב. רק זוג לבבות פועם בחוזקה מרעיד את העולם ושתי זוגות עניים צמאות . סרט בהילוך איטי. הכל יפה יותר. ירוק יותר. עמוק יותר. חפצים עפים באוויר. היא, קלוז אפ על סיגריה בזווית שפתיים בשרניות, זיפים רכים.ריח לא מוכר, חוכמת רחוב נשקפת מהעין, הוא, ליפסטיק דובדבן .ריח נרקיסים בשערה. מבט כחול. ידיעה ברורה בהבזק שניה, מילה. וזהו. פיניטו לה קומדיה.
כמובן שאנחנו לא עוזבים אותם מיד להתנהל לבד.. נו.. נו.. נו מאדאם. אחרת היו פה דיזאסטרים...אנחנו מלווים אותם מעט וכשזה מרגיש מספיק בטוח אנחנו משחררים את המציאות לאט לאט ....כמעט כמו לתת לתינוק לפסוע את פסיעותיו הראשונות . בזהירות אנחנו דוהים ונותנים לקארמה לעשות את שלה ו...ואלה! העולם חוזר לקדמותו.
בערב אנחנו חוזרים שוב אל הים התכול העמוק והוא שולח את גליו הכסופים לקבלנו.
*( החיים הם חלום- לטינית)
קצת על עצמי
שם: אהבה.
כישורים וקווי אופי: דוברת שפות זרות. אובססיבית לאסתטיקה. רומנטית עד כדי גיחוך. מאמינה בניסים. יוצרת ניסים. מנהיגה. מפיקה בפועל. בעלת חוש מפותח להומור ודרמטיות יתרה.רואה ואינה נראת. חברה של אלוהים.תמיד בשביל אחרים אף פעם לא בשביל עצמי.
גיל: בת 4000 שנה (לפחות, לדעתי יותר אבל אז לא ידעתי לספור)
סטטוס: רווקה.
טוב בואו נגמור עם זה כבר...
"כך אתם הגדרתם אותי" :
• אהבה היא כמו השמיים - אין לה גבולות.
• אהבה היא כמו אוקיינוס - היא מגיעה למעמקים.
• האהבה היא כמו חלום - נקטעת ברגעים הכי יפים.
• האהבה היא כמו אש - קשה לשלוט בה , לפעמים לוהטת ולפעמים שורפת.
• האהבה היא כמו מפתח קסמים - פותחת את שערי האושר.
• האהבה היא כמו קינוח, משביעה אבל תמיד יש חשק לעוד.
• האהבה אליך - כמו סוכר ממתיקה כל רגע מר
• פנים רבות לאהבה אבל הפנים שלך הם האהבה שלי .
• אהבה היא כמו מחלה - משכיבה שני אנשים בריאים במיטה אחת.
• האהבה היא כמו אוצר - קשה למצוא קל לאבד.
• האהבה היא כמו מבוך, פנייה אחת לא נכונה והכל נהרס...
• האהבה היא כמו מלחמה - קל להתחיל קשה לסיים.
• האהבה היא כמו זכוכית - צריכים לשמור עליה כדי שלא תתנפץ.
• האהבה היא כמו מגדל קלפים - בכל רגע היא עלולה ליפול.
• האהבה היא כמו חלום - לפעמים קשה להתעורר ממנה.
• האהבה היא כמו פאזל - לוקח זמן לבנות אותה.
• האהבה היא כמו סוכרייה - לפעמים דביקה ולפעמים מתוקה
נו באמת....
אז מה אני באמת
אני תדר . אני שקופה. כשאני פוגשת בך אני נצבעת בצבע הייחודי לך. כשאני אמיתית אני יכולה ליצור טרנספורמציה בחייך. ברגע שאתה נותן אותי, אתה גם מקבל. אני תמיד התשובה . אין לי חוקים, אני משתנה בהתאם למשתנים. הייתי רוצה לחשוב שאני מביאה חמלה ומפזרת אותה בכמויות נדיבות לכל הזקוק לה. הייתי רוצה לחשוב שאני מביאה נוחם לשוהים במחיצתי. ממלאת אותם באוויר רענן. מפיחה בחולים ובמדוכאים רצון לחיות.
אני לא מושלמת. או מונד..רחוקה מאוד מלהיות. חוויתי כישלונות צורמים במהלך ההיסטוריה.. אנשים רבים שמתו בגללי( ועל זה אני לא סולחת לעצמי) אימפריות שצמחו וקרסו בגללי. יש הרואים בי סדיסטית , אני יודעת, יש הרואים בי דת. אני יודעת ששיניתי את העולם לא פעם אחת . תגידו שאני עוורת תגידו הכל אבל רק אל תגידו שאני התמכרות כמיקלית בין שני אנשים.
חצי אהבה
אתם בטח שואלים כיצד שרדנו לאורך השנים..ובכן, שורדים. אני ניזונה מתקוות ומתפילות.לצערי העולם בו אתם חיים פחות ופחות מאמין בי ..והמצב נהייה קשה יותר ויותר..כבר ירדו ממני כמה מאות קילו של קיטש מלאכים וחלומות ורודים שלצערי לא רלוונטיים לתקופה. אני רזה וחולה. אני חצי אהבה.
לפעמים איני מבינה אתכם, בני האדם. מאז ומעולם אתם מפללים אלי.. בוכים בייאוש על סף מיתותיכם ומתחננים שאגיע . מיליוני שירים נכתבו עלי בחלוף השנים .. שאלו מי אני ? מה אני? ניסו להגדיר אותי באלפי צורות.. צחקו עלי.. סגדו לי.. יצירות נכתבו לכבודי, פסלים נפסלו בדמותי,(איני יכולה לומר כי זה לא החמיא לי) . הפלתי ממלכות...הקמתי מדינות. אתם מתחננים שאגיע.. לעת ערב אני נמצאת בתפילות הכי כמוסות שלכם לפני שאתם מתנפצים אל גל השינה המטשטש לכם את הייאוש .אני מבקרת אתכם בחלומות.. נוגעת באברים שלכם. וכשאני מגיעה ובוראת לכם מציאות חדשה. אתם נהנים מקיומי לימים ספורים בלבד ועושים הכול על מנת שאעלם שוב..
צור או דובי פנדה ותפוזים.
פרדס . הבוקר פוקח עין אל ערפל נוגע לא נוגע. הנה הוא ניגש אל הארגזים. מוחק קורי שינה מעיניו.
לפי מה שאני יודעת קוראים לו צור. הוא בן 32 וארבעה חודשים . סובל מנדודי שינה וסיוטי קרב. אימו עלתה לארץ בגיל 24 מאוקראינה ואביו נהרג במלחמה כשהיה בן ארבע ושמונה ימים.(הייתי שם כשזה קרה. ברגעיו האחרונים הוא קרה לי במחשבותיו . אמר שאשמור עליהם .הם האהבה הכי גדולה שיש לו. זוכרת את המקרה לפרטיו.) תמיד היה מתבודד, בני אדם אחרים לא הבינו אותו, הוא גדל בקיבוץ וחלם על פרדסים.זה כל מה שאני צריכה לדעת לעת עתה.
הוא מרים את הארגזים אחד אחד על גבו. סרט נע של מחשבות מוקרן במוחו ומעייף אותו. הוא נזכר בטלפון שקיבל לפני שבוע בשעה שמונה בערב בדיוק. נזכר איך בדיוק הסתכל בשעון והיה שמונה. וחשב לעצמו האם היא תכננה. האם היא חיכתה עד שמונה בדיוק כדי לבשר לו את הבשורה. המחשבה עליה מעוותת את ביטנו . הוא רץ לשירותים הקטנים שבקצה המבנה. מתיישב על אסלה ישנה. בוהה בתמונה על הדלת. שני דובי פנדה חובקים נוף אינסופי לבן. זה לא שלא ידע. ידע גם ידע. אבל בחר להתעלם. להתמודד עם זה שכבר לא תהייה ברירה.
אני נמצאת שם כל העת. שומרת את צעדיו. שלא יעשה משהו טיפשי. היום זה היום. אילו רק ידע.
23 שעות לאחר מכן.
הוא רוצה ללבוש את הסרבל הדהוי והקרוע עם הריח החמוץ. זאת בעיה. אני דואגת שהכוס השקופה עם הקפה על השולחן תתגלגל במקריות ותשפוך את תוכנה על הסרבל. הוא קופץ בעצבנות ממקומו. רץ לכיור. שוטף. הוא לא מוריד. אני נלחצת. אני קוראת לתעלולן שיחשוב על הפתרון. בזמן שאנחנו עוצרים את הזמן. תעלולן מכין שריפה קטנה. לא משהו רציני חלילה. אנחנו משחררים את הזמן ודף מחברת נופל על תנור הספיראלה ומתלקח. צור לא שם לב עד שזה שורף את שולי המכנס . הוא נבהל ,מוריד את הסרבל ומכבה את האש .הוא פותח את הארון. חולצה ירוקה נקייה נופלת מהמדף העליון ישירות אל ידיו. הוא מהסס רגע. לא מבין. את המכנס הכחול אני מנסה דרך טלפתיה . גם זה לפעמים עובד. הוא מתלבש ומביט במראה הסדוקה . לא מבין את פשר ההתגנדרות הבלתי מוצדקת לעבודת כפיים בפרדס שכוח אל. אך בוחר לא להעמיק מידי. יוצא את הבית. לא לפני ששובל של בושם פרחי תפוז מהאגרטל מתערטל סביבו. נו אז אני רומנטית ללא תקנה.. אז מה? חלק א' עבר בהצלחה. אפשר לנשום לרווחה.
4 שעות מאוחר יותר בקצה השני של העיר
היא יושבת מאחורה, לפעמים יושבת מקדימה אבל היום החליטה מאחורה.אוהבת להתמסר לבהייה בנוף המתחלף. לא אכפת לה שירגיש נהג מונית. גם ככה הוא עצבן יותר מידי הבוקר הזה. הוא שכח. גם הם שכחו. כל העולם שכח . 34 שנים עברו בדיוק היום והיא לבד . לבד עם מחשבות פתטיות על מסיבה או בלונים. לבד כביום היוולדה ובור פעור בנשמתה. אפילו השמלה הפרחונית שקנתה במיוחד להיום נראת לה פתטית לאור העובדה שעלתה שבעה קילו נוספים בחודשיים האחרונים. בקושי התעוררה אחרי אתמול.שלושה שנפס אפרסקים ומרטיני יבש אחד עשו את העבודה. הקנאה. עוד מישהי שהיא הכירה מקרוב בשלוש השנים האחרונות. אתמול מארי התחתנה ונדמה כי אי אפשר יותר. עם כל חברה שמתחתנת זורם מחלל חזה עוד אוויר אל העולם ולא חוזר.
אבישג. בת 34 , (בדיוק היום) אוהבת לצייר. מנגנת בפסנתר. אמא ואבא חיים . מזמינה אותי בחלומותיה כבר 10 שנים. לבשה שמלה פרחונית מבד דקיק שבחרתי עבורה בדיוק להיום. ילדה טובה. מחוברת לאינטואיציות. קל לי לעבוד אתה.
כבר הכנתי את תעלולן עם מסמר גדול על הכביש . ערכנו חישובים ימים רבים כדי להגיע לתוצאה הסופית.
הרגע הגיע. גלגלנו את הזמן לאט ובזהירות, גלגל המכונית הקדמי עלה על המסמר. הרכב נעצר בדיוק במקום המיוחל. נשמנו לרווחה.
האבא, קרחתו מבריקה מזיעה ירד מהרכב והשתטח על הרצפה לבחון מקרוב.אבישג בעקבותיו.
"מה עושים?"
"מחליפים גלגל, אני מקווה שהחלפת את הגלגל הרזרווי המפונצ'ר מהפעם קודמת?"
אבישג מבוישת
. "...מצטערת ,לא הספקתי"
אני מכוונת את תאורת השמיים לתכלת בהיר עם פסים דקיקים של זהב לבן. רוצה שיהיה מושלם, סוחטת את ריח התפוזים לשפריץ של עסיס בשל ישירות אל כיוונה , מה שמושך אותה היישר אל הפרדס בכוח מהפנט ומסתורי. (אני מצחקקת)
"רגע, אבא , אולי יש שם מישהו שיכול לעזור."
המפגש. או הרגע הגורלי.. או מה שתרצו לקרוא לזה..
ובכן, לפעמים קורים דברים בלתי צפויים.
זה לא שאני אלוהים. להפך. הסיבה היחידה שהוא משאיר אותי בתפקיד היא רק בגלל שהוא מרחם עלי או מעריך את הניסיונות המצחיקים שלי ליצור עולם "טוב יותר".
לפעמים משהו קטן אבל ממש קטנטן יכול להרוס ימים רבים של תכנון ומחשבה,כמו עלה שנושר בזווית הלא נכונה. דבורה שהחליטה פתאום לשנות מסלולה, חתיכת זכוכית שלא נלקחה מספיק בחשבון, ענן אבקנים שמגיח משום מקום... תבינו, הדברים הללו יכולים לשנות מסלולי גורל.
לפי התכנון המקורי הוא היה צריך לשבת על הארגזים , לאכול איזה תפוח מתוק וליהנות מהפסקת הצהרים הקטנה והחביבה שלו . היא, לבושה בשמלה הפרחונית המקסימה הייתה צריכה להגיח משום מקום כשעדת ציפורי שיר מלווה אותה ואז ..חור בזמן. אחד מול השני . הוא, קלוז אפ על העניים החומות המשגעות שלה , שיערה המתבדר ברוח, אוושת הרוח בעלים, היא, ידיו המסוקסות , ורידיו הבולטים מעבודה קשה ,הזיק המבויש בעניים ו..וואלה!. פיניטו לה קומדיה ..לפחות עד לעוד 67 שנים בדיוק.
אבל
התפוח.... (למה זה תמיד קורה עם תפוחים?) .כל ניסיונותיי לעצור את הזמן עלו בתוהו. הבחור פשוט נחנק.היא הגיע כמתוכנן בשמלתה הפרחונית ובשערה המבודר. הוא שכב על הקרקע מחרחר. (לא בדיוק מחזה רומנטי מה?) היא הזמינה אמבולנס. הוא היה מחוסר הכרה. וכך זה הסתיים. לפחות היא הצילה את חייו.
אמנם ידרשו לי עוד כמה חודשי תכנון והפקה אבל את השניים האלה אני אפגיש. אמנם בנסיבות קצת אחרות. אבל האם אין זו סיבה מספקת.. לחיות שנים עם האישה שהצילה את חייך?
נו טוב אני חייבת... שייקספיר ידידי פעם כתב..
"הטל ספק בתנועתה של החמה, הטל ספק באמת כשקר, אך לעולם אל נא תטיל ספק באהבה".
תודה יקירי. גם אני אוהבת אותך.
טוב הזמן קצר והמלאכה מרובה. מחכים לי עוד 90.356 אהבות חדשות לברוא מהיסוד.
נכון לשנה הקרובה. וזאת יחסית שנה עלובה. אולי זה בגלל שאני עייפה. לפעמים אני מתפללת לנוח. פשוט להיעלם. לצלול אל הלא ידוע. אבל משהו בי אינו מסוגל להרפות. התשוקה להפגיש לבבות חמים ומשתוקקים זורמת בדמי ובמפעפעת בעורקיי.
היו שנים במאות הקודמות שלא הייתה סמטה או רחוב בו לא הייתי דיירת קבע.
כשהתותחים רועמים האהבות שותקות מישהו פעם אמר.. זה נכון. אני מודה. היו תקופות של שכול, ייאוש , רעב ומגפות. אך להפתעתי ..ובניגוד גמור להנחת המוצא..דווקא אז האנשים הפשוטים נאחזו בי חזק ושאבו ממני המון תקווה. שם התגלתי במלוא עוצמתי, פרחתי ושגשגתי...
שלא לדבר על שובל התינוקות שהותרתי בכל מקום בהתחמקי אל צללי הלילה.
אך לאורך ההיסטוריה היו גם רגעים מביכים .. היו שהפכו אותי למקצוע ומכרו אותי בזול.. במחשכים. השתדלתי תמיד לברוח משם ולהותיר אותם פתאטים תחת אורו הלא מחמיא של הייאוש ..והיו גם טיפוסים...קאזאנובה קיבל ממני על הראש . הוא אומנם היה מוכשר באופן יוצא דופן וידע את אומנות האהבה בדרך מאוד יצירתית. אבל.. עשה לנו המון בעיות ... נזקקנו לימים על גבי ימים של חישובים ותיקונים....
אחריו הייתה אופנה של טרובדורים... לשיר ולנגן אותי תחת החלונות
מכל עבר אפף ריחה המשכר של הפריחה..
טוב.
חייבת לרוץ . קרייסס בפריז.
אני אחזור. מבטיחה לחזור. עוד אבקר בחייכם ואנעץ את חיצי המשכרים בלבבכם.. אך חכו.. כל דבר בזמנו....
כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור.
