החיים בשחור לבן

הילדה שלי פעם שאלה אותנו בתום לב: אמא אם התמונות היו פעם בשחור לבן זה אומר שגם החיים היו בשחור לבן?

השאלה הזאת, אני חייבת להתוודות , ריתקה אותי מאוד.. מעבר לקסם והתמימות שובת הלב שבה, היא מעלה שאלה עמוקה הרבה יותר... האם החיים באמת היו כלכך שונים בעת ההיא?

חברתי היקרה מיכל שלחה לי מצגת נפלאה ובה תמונות של צלם רחוב גאון בשם
doisneau robert
שהנציח רגעים מחיי היומיום שראה בהם חן.



לאדם מן התקופה ההיא אותה "התפאורה" הייתה נראת רגילה
ואילו לנו... .
הרומנטיקה בכל אותם תצלומים משאירה אותנו מוקסמים..וכל נסיון לחקות את רוח התקופה איכותי ככל שיהיה נראה כחיקוי זול .
בדיוק כמו שצילום דיגיטלי צבעוני והפיכתו בפוטושופ לשחור לבן לעולם לא ישווה לצילום בפילם בשחור לבן. ובדיוק כמו שלחם , חמאה וריבה תעשייתיים לעולם ישתוו לטעמם של אלה הביתיים. ולא משנה כמה ינסו לפתות אותנו.








אז למה החיים היו נראים כלכך טוב בשחור לבן?
מדוע כל תמונה של זוג אוהב נראת כאילו מבוימת בידי הבמאי הטוב בעולם... תמיד בעיצומה של סערת רגשות. החיבוק הינו חיבוק אגרסיבי ואמיץ. הנשיקה קטלנית והג'סטה הגברית הכלכך מושכת ואמיתית הזאת שגורמת לאישה להרגיש כלכך נשית

כנראה שבאמת נולדתי בתקופה הלא נכונה..




אבל... מצד שני.. לא הייתי רוצה לחיות על סיפה של המלחמה הנוראה (הרי אנחנו מדברים על שנות השלושים, ארבעים כאן...) אז טוב שכך ומזל גדול!
אבל מה שכן ..טוב לנצור בליבנו את המראות והצלילים, התאטרליות המופלאה, התחרה , משחקי הילדים בהם הפשטות והתום אשר כלכך חסרים כיום. הסקרנות והפחד שבגילוי הנועזות אשר הביאה בגל גדול את המתירנות שאנחנו כלכך מכירים.
..





ובאשר אליי...

החלבן ובקבוקי החלב, מוכר הקרח, הפטפון האגדי וצלילו הייחודי , הרומנטיקה, הורד, האקורדיון, ריח הזיעה החריף. הלבוש המהודר .
כל זאת ועוד ישמרו בקופסת הלב שלי לעד כסרט אילם ומפואר