לכבוד גיל שלושים ושתיים ביקשתי מבעלי שידת טואלט צרפתית בצבע קרם עם מראה תואמת. לאחר שנים בהן התאפרתי בחטף ברמזורים ובצמתים מול מראת המכונית או שהייתי מגדילה ראש וחמש דקות לפני היציאה על קצות האצבעות מתאפרת באמבטיה, גמלה בליבי ההחלטה. רציתי פינה. קראתי לה "פינת התבוננות ". ומשמעותה לתת גם לעצמי לפעמים כמה דקות
.
התגעגעתי. אני בת שלושים ושתיים. הפכתי אישה ולאישה הזאת לא העזתי להביט בעיניים כבר חמש שנים.
החלטתי לתת יד לאישה הזאת ולהכיר אותה באמת. מחדש. זכרתי שפעם היינו חברות טובות , כשהיינו ילדות רצנו בשדה יחפות, מלאות בחלומות ,גלשנו במדרונים , בפרדסים . רכבנו יחד על אופניים . ואז בסמטה ציורית בה בתים דו קומתיים ישנים היינו מתגנבות אל חצרה של משפחה תימנית מרובת ילדים ובחשאי קוטפות מהעץ חבוש בוסרי חמצמץ או פטל אדמדם ואז, כשעסיס הפרי היה ניגר על חולצת בטן דקיקה היינו נעמדות מול דלת ביתו של מלך הכיתה, מחכות שיבחין, מסמיקות מבושה ובוערות מתשוקה.
ועכשיו, עכשיו עברו עשרים שנה.
בפעם הראשונה זה הרגיש מוזר. כאילו אני גונבת זמן מאיזה מאגר דמיוני. או עושה דבר אסור , כלכך התרחקתי ממנה , העיסוק הבלתי פוסק במלאכת החיים המורכבת, הרדיפה בעניים עצומות אחר חיים מובנים של מה שמאכילים אותך.
ואת בסך הכל רוצה את מה שרוצים כולם.
את מה שציירת בגן על דף לבן: אמא, אבא, ילד וילדה. בית , רעפים אדומים, אוטו ירוק , שמש מחייכת וציפור. רק שכחת לצייר כמה דברים קטנים:את המלאכה הבלתי פוסקת והטיפול בשלושה ילדים, משכנתא.. ליסינג תלת שנתי לרכב הירוק , חשבונות, מיסים , ריצות, חוגים, גנים, בתי ספר, נעליים , תחתונים ,כינים וחורים בכיסים ואת.. איפוא את?
...?
"שששש....קחי נשימה.... התרווחי.... הרשי לעצמך.... מגיע לך... פשוט היי, פשוט צפי בשקט " אמרה לי אותה אישה .
.אז ישבתי בשקט ובהיתי... ובהיתי...בהיתי עד שפתאום הבחנתי בשיערה החום שוקולד המתולתל, בשובבותו הנצחית , בקו הפנים המעוגל, אשר איבד חדותו , כאילו התפייס עם עצמו . בהיתי בזוג עיניים עגולות אשר הביטו בי מן המראה, אישוניהן מנומרים בגווני אדמה, דבש ושקד והן ממוקדות, חוקרות, אוהבות, דרוכות לבאות .הצצתי פנימה.. מארג אין סופי של צירופי מקרים, השתלשלויות, צמתים,סימנים ,אותות, ,הצלחות וכישלונות.
לשבריר שנייה, ברווח שבין החומר לרוח, ראיתי אותי. רציתי עוד והאישה אמרה חכי , לא בבת אחת ,
קימצתי את שפתי בעצבנות קלה מהולה בסקרנות של ילדה, עד שהופיעו חריצים קטנים .. כך אראה בעוד 20 או אולי 30 שנים.. גיחחתי...
איחלתי לאישה שמולי שנזכה לשבת יחדיו על אותה שידה בחדר השינה כשנהייה בנות 70 באיזה מושב נידח, להתבונן בקמטינו המקסימים , כשריח עוגת תפוחים נישא באוויר ונכד פעוט עטור תלתל שוקולד בזרועותינו ונאמר, אך אילו חיים!
האישה הביטה בי ברוך. חיבקה אותי במבטה . יכולתי להישבע שבאותה השנייה ממש הבחנתי בדמעה קטנטנה מציצה בביישנות מזווית העין . הנחתי לה לגלוש בחופשיות על לחיי, לשטוף אותי במליחותה המתוקה, איזו הקלה.. גל שקט של חום התפשט בי ומתוכו צמח לו צחוק .
צחוק חצוף כזה, שונה, מעיז, מתגרה, משוחרר, צחקתי כאילו החיים הם בדיחה אחת טובה , פאקינג מופע סטנד אפ שנון! כמו להסתכל על נמלה מגוחכת המנהלת מאבק עם עצמה : "לא לוותר! אני יכולה!" כשהיא מנסה להרים כפיס עץ השוקל פי 500 ממנה! צחקנו שתינו כאילו היינו שוב אותה ילדה עם חלומות הרצה יחפה בשדות. לרגע אחד שוב היינו אני. והמראה החוצצת בין שתינו נעלמה .
בפסיעות קטנות .לא בהכרזתיות. לא בצבעים עזים...
תודה לך בעל יקר .תודה אהוב. לגיל שלושים ושתיים נתת לי אותי. שוב.
כל הזכויות שמורות לחן ליאוני 2010
רשומות
