אופרה למתחילים (או חצי כוס סוכר)

(. בחורה בשנות העשרים המאוחרות דופקת בדלת שכנתה לבניין, השכנה הנה מורה לפיתוח קול)





בחורה: שלום..אה..

מורה לפיתוח קול: (סוקרת אותה)ברונטית....חזה גדול.. לא שמנה..אולי מימי מ"לה בוהם" ..לא פרימדונה..אולי .. טוב תתחילי..אקפריצ'ו(מוסיקה בסגנון חופשי)

בחורה: (מסתכלת עליה כלא מבינה)

מורה: תשירי ככה, הפרימה וויסטה(בלי הכנה)

בחורה: (מתחילה בחוסר ביטחון)יונתן הקטן .. רץ בבוקר אל הגן.. אני רק רציתי..

מורה: קדימה, קדימה בלי דיבורים...אלגרו אלגרו.(בעליצות).

בחורה: הוא טיפס על העץ

מורה: לגאטו..לגאטו כמו ים כחול,

בחורה: הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש

מורה: אפרטנדו(להחיש את הקצב)

בחורה: אפרוחים חיפש

מורה: לא, לא.. (מדגימה לה בדרמטיות ובמהירות) אפרוחים חיפש!!!..

בחורה: (מחקה אותה) אפרוחים חיפש!!

מורה: .מצוין

בחורה: אוי ואוי לו לשובב , חור גדול במכנסיו..

מורה: דורו..!!!! דורו!!(קשה)לא לאבד את הטמפו..(מדגימה לה) אוי ואוי לו לשובב , חור גדול במכנסיו..הוא טיפס על העץ..

בחורה: אוי ואוי לו לשובב , חור גדול במכנסיו..הוא טיפס על העץ..

מורה: אג'יטאטו( בסערה) כמו גל גדול שמתנפץ..כמו אבצס שמתפרץ..

בחורה: כמו גל גדול שמתנפץ..כמו אבצס שמתפרץ..

מורה: מצויין, דורו, באבנדונו(בהתפרקות וחופש רב) באבוקדו..תהיי אבסולוטית!(מוחלטת).

בחורה: (עושה את זה באובר דרמטיות)אוי ואוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו..

מורה: לא לא לא ככה ,ככה תשירי באופרה בופה (אופרה מצחיקה) או בבופונדה- (מחזה היתולי)

בחורה: אני פשוט..


מורה: ובכן, קישטה לוצ'יאנה, חתולה רעה..ובכן..הדיאפזון (היקף הכישרונות הקוליים)שלך
הוא בהחלט רחב מאוד..המנעד נחמד , הטמבר נעים..... סופרן לירי כמו אקורל על בד. אם תלמדי טוב תהיי גם קולרטורי..בהתחלה יהייה קטן אבל אחרכך יהיה גדול..את רק צריכה להשמין.. בעיקר בחזה ובכרס,
את מזכירה לי את עצמי בצעירותי , כמה קטנה , ככה קול גדול, פרימדונה גדולה, הבוטפור(מישהו שהתפקיד שלו לשגר שחקנים לבמה) היה קורא לי לעלות לבמה, ואני בשמלה לבנה הייתי שרה שיבולת בשדה קוראה ברוח.. כל שנה.. אין טקס שבועות של בית הספר שלא שרתי בו..טוב.. 570 שקלים,עם קבלה?

בחורה: אני פשוט השכנה החדשה מלמעלה ורציתי כוס סוכר...

מורה: אה.. סוכר...אז למה לא אמרת
בחורה: כי..

מורה: תגידי.. תגידי..

בחורה: סוכר.

מורה: יופי עכשיו בלגטו...

בחורה: סוכר..
מורה: טיפ טיפה סטקאטו..

בחורה: סוכר.

מורה: מצוין.

בחורה: אז אפשר?

מורה: מה?

בחורה: סוכר.

מורה: אה.. מצטערת .. לא נשאר..

בחורה: אה.. חבל..

מורה:נו נו נו חבל, תאמרי חבלללללל..




כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור2010

רותה אברמסון

תעבירי לי ת'מלח.. תעבירי לי ת'מלח... מה עם קצת פלפל מאיר... מה עם קצת פלפל ? שעמום שכזה...לאורך השנים התנחמתי בדברים הפשוטים, פקעות של צמר חדשות, ריפודים , הציפורניים החזקות והארוכות שלי ,ריקוד על פחים אבל עמוק פנימה השתוקקתי אל הדברים האמיתיים.

הבנה, חמלה, ליטוף. אבל עכשיו זה נגמר! הגיע הזמן שתדע את האמת! מאיר, אני, רותה, אשתך היקרה , חתולה ג'ינג'ית מצויה! תקרא לזה חתולת רחוב, חתולת זבל, חתולת מין, חתולת בית איך שתרצה תקרא לזה, רק תפנים.אני חתולה! ושכל העולם ידע!! (פותחת חלונות)

אני רותה אברמסון אשתו של מאיר אברמסון מנכ''ל חברת מדיקל אקסטיינג' חתולה! שכנים, חברים ,בעלי החנויות, הממשלה , הגיע הזמן שתדעו! , מסתובבת אצלכם כאן בשכונה אישה חתול אמיתית ואתם אפילו לא ידעתם. במצרים העתיקה סגדו לנשים כמונו , היינו אלילות! ומה פה? קקטוס שמעביר מלח. אני לא קקטוס מאיר , יש לי רגשות! אני קלילה, אלגנטית, יש לי שפם חביב, אוהבת לשרוט, לילל, אוהבת שמלטפים לי את הבטן ולקפץ בפתאומיות,

אני אנעץ את ציפורני בפנייך אם לא תקשיב לי עכשיו! שנים התייסרתי , עבדתי בבנק כאילו כלום. משתגעת משעמום, מבעד לסורגים הבחוץ קורא לי לרוץ, לקפוץ על גגות, לנבור בפחים. רק דגי הזהב ידעו ושתקו, הייתי מזילה ריר על האקווריום של הבנק , כמה פעמים הייתי קרובה מאוד לעשות מעשה, אבל ,לא. לא רציתי לבייש אותך מאיר, המשכתי לשחק את הרעיה השקטה ,המוצלחת , הצייתנית, ובפנים הכל שצף,

צייתנות זה הדבר האחרון שחתולה מתוכנתת לעשות. זה מנוגד לטבע המרדני שלנו. אבל המשכתי את המשחק רק כדי שאתה תהייה מאושרררר, עכשיו אתה בטח סוף סוף מבין מדוע כל השנים ליקקתי את החלב מהקעררררה . מדוע ברחתי בטרוף מכלבים בשכונה ומדוע כלכך השתוקקתי לרוץ לחול ולחפור בו גומה בכל פעם שרציתי להשתין. הכל מתחוורררר לך... אה מאיר? הכל מתחבר, חשבת שהשתגעתי אה? סגרת אותי במחלקה סגורה אבל לא יכולת לישון בשקט כי עמוק בתוכך שרט לך בלב שמשהו כאן לא מסתדר.

אני חתולה מאיר , זה קשה להבין אני יודעת ,אבל זה גם מאוד קשה להחביא אמת כזאת כלכך הרבה שנים.

אולי אם רק... זאת אומרת..רק ...קצת...תלטף אותי כאן בבטן...או כן.. נפלא...גרררר או מאיר עכשיו יהיו לנו חיים מאושרים אני יודעת, רוצה שתכיר את הזנב שלי ושהוא יכיר אותך, אני אתחרה בתחרויות ,אזכה מקום ראשון , אני אתפוס לך זבובים, כמה שתרצה. בסדר מאיר? עוד לא מאוחר מיאו שלי...אל תהייה כלב, להעביר לך את המלח?

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

צ'וקרלה

הוא קרא לה *צ'וקרלה , צ'וקרלה היפה, והיא הייתה משיבה לו בחיוך מתגרה.
כמניפת זנב טווס, עפעפיה הנוצצים היו נפתחים אליו באיטיות.

אהבה כשהוא אוהב אותה. אהבה את הג'סטות האירופאיות שלו ,את פתיחת הדלתות , הורדים בנייר צלופן כשטיילו בטיילת של תל אביב - zocarela" היה אומר באנגלית עילגת .."you for.

הוא היה רומני. עובד זר בתעשייה האווירית .. "מתקן מטוסים , אינטליגנטי , "אולי גם יתגייר בשבילי " אמרה ," יעזוב את אשתו שם ברומניה ויבוא אליי, שם חיים לא טובים " .

הוא היה כותב לה מכתבי אהבה באנגלית משונה

" y love, you , zocarela' tenk you chenga life my".

היא הייתה בת 54 והוא בן 55 . שני אנשים שהבדידות להם לא הייתה זרה , הוא התגורר במלון זול ברחוב בן יהודה -תל אביב. והיא גרושה ואם לשישה ,חיה בגפה בדירת חדר וחצי מעופשת ברמת גן .


כל קיומה סבב סביב נוכחות גברית בחייה , ללא גבר הייתה חיה- מתה, מהלכת במסדרון ביתה כרוח רפאים, שערה המלבין פרוע ואינו חפוף , דיבורה נמוך ,איטי ומונוטוני .


אך כשהיה נכנס גבר לחייה, הייתה מתעוררת לחיים .כיפיפייה נרדמת עורה באחת היה נמתח ,סומק פשט בלחייה , שערה היה נצבע באורך פלא למהגוני מקושט פסי שמש זוהרים, דיבורה הפך עולה ויורד בהתלהבות .



שעות הייתה יושבת על שידה צרפתית מול מראה מלכותית ומושחת את שפתיה באדמדמות חושנית. עושה פרצופי פאם פאטאל ומסתובבת בחצאיות קלוש סביב עצמה. בערב , כאשר הגיע, תמיד חיכתה בתנור הפתעה חדשה: עוף צלוי בתפוזים או צלי עגל צעיר באגסים.

לאורם של נרות אדומים הוא סעד את ליבו וכשהיה מסיים את הנגיסה האחרונה מלקק את שפמו משאריות פריכות..גופו מעוות - מלא ונפוח .

היה מתיישב על הספה ופותח כפתור והיא הייתה פותחת לו כפתור שני ושלישי ובמתק שפתיים הייתה מלחחת את אוזנו ולוחשת מילים יפות על אבירים ונסיכות אשר מתגוררים בארצות קרות ..

וכשהיה מכושף כליל הייתה עוברת לשלב ב' ומוציאה ממנו לאט לאט את כל כספו – "אני אישה אומללה" –והנה מחליק בעדינות מהכיס שטר של 50 ש''ח "והנה עוד מעט ינתקו את החשמל" (שטר של 20 ש''ח - בחזייה) "ונגמר האוכל במזווה," (עוד שטר של 50 ש''ח) "וכמה הייתי רוצה להיות יפה בשבילך" (שטר של 100 ש''ח) "רק בשבילך!" (20 ש''ח נוספים) .


משנשלמה מלאכתה, רגועה ומרוצה הייתה מצטנפת אל גופו כילדה עזובה ,נושמת את הריח שלו ומסלסלת באצבעה תלתל זהב .מביטה דרך חלונה אל האופק אשר ברובו היה חסום בניינים

אך בזווית מסויימת אם ממש התאמצה להביט מעלה..הייתה נפרסת מולה העיר כולה מוארת ונושקת לשמי דמדומים.

כמה שאהבה להרגיש ילדה .

כמה שאהבה לאהוב.

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

קפה

איש: אז אפשר להזמין אותך לקפה?
אישה: לקפה?
איש: לתה, תפוזים סחוט, קולה דיאט, וואט אבר?
אישה: אהה.. אני לא חושבת שבעלי יואהב את זה..
איש: אה.. יש לך בעל אז פורגט איט
איש: מצד שני למה לא ,הרי מה זה בסך הכל קפה, אותם פולים קטנטנים בטעם מר מתקתק..טחינה עדינה הופכת אותם אבקה שחורה קטיפתית , קצת מיים והנוזל הזה מחליק לך בגרון כמו קסם שחור מידיים של צוענייה .בדרך כלל מיובאים הפולים מברזיל, לפעמים ארגנטינה או מעוד כל מיני מקומות אקזוטיים כאלו.. היית פעם בברזיל? תשמע לי שם יודעים לשתות קפה. הייתי פעם, בירח דבש ,מה אומר לך, דבש לא בדיוק ליקקתי שם , אני הייתי לוויתן גדול ולבן ואז בא טוסיק שחור קטן ומבריק עם שתי נוצות ירוקות וזהו . הלכה השקיעה, הלך הבית קרקע במושב עם כלב דלמטי ואפרוחים זהב זהב , הלכו ארבעה ילדים ,שלושה בנים ובת , הלכה לי הבת הלכה, עם שתי צמות ושמלה מרובעים כמו מפת פיקניק איטלקית, הלך. הלכו. הלך, כל החיים הלכו ביחד עם הטוסיק השחור ,הקטן והמבריק הזה.
קפה? הרבה קפה שתיתי שם...והשמש הייתה שחורה מעצב, לא אכלתי כלום. מאניה דפרסיה דו קוטבית . ביום בתולה תמימה, בלילה פרח טורף בסוף הייתי רזה ושחורה בדיוק כמו הטוסיק הקטן ..ובא אחד אחר הבטיח שקיעה , ירח וכוכבים, התחתנו בארץ , מיליונים קיבל ירושה. הפסיד הכל בחודש. הימורים....גם שתה הרבה ..לא לא קפה.., לפני שבוע השתחרר, ישב חמש שנים. הרביץ למישהו שאמר לי שאני יפה...ההוא החזיר, זה חתך לו הגרון,אחר כך גם הרגליים, שם הכל בתיק ..תיק קטן כזה אתה מכיר? סידר טוב, טוב שיהיה מקום.. זרק לים...הגלים בלעו אותו בבועות גדולות וזהו... ש..נשתה קפה? אני נורא צמאה....


כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

רחוב האהבות האבודות

אהבת למכירה (בתרגום חופשי):
".. תנו למשוררים לשרור על אהבה בדרכם הילדותית
אני מכירה את כל סוגי האהבות
אהבה חדשה , אהבה ישנה , הכול חוץ מאהבת אמת
אהבה למכירה, אהבה צעירה , טעימה ומגרה
אם תרצה את הריגוש...
רק אצלי תוכל לחוש ..."

בוקר אחד נעלמו כל הגברים מהעולם. מיליוני נשים התעוררו אל תוך מציאות אפוקליפטית ואל תובנה כי מעטה הן יצטרכו להסתדר לבד. בהתחלה היו המומות אחר בכו אחר שמחו ואז התמודדו. איך יראה עולם ללא גברים ?
(בסוף כל הגברים נמצאו במשחק הכדורגל אבל נעזוב את זה כרגע..)

שלום לכם אדונים וגבירות נכבדים,הערב הוא ערב מיוחד, הניחו לתשלומי המשכנתא, להתעסקויות הקטנות עם המכונית, הניחו לוויכוחים הקטנים של מי ישטוף את הכלים או מי יזרוק את הזבל. הערב, כאן, סיפוריהן של כמה נשים , סיפורי ביבים ואשפתות , או אולי סיפורי אהבות מופלאות ואכזבות מרות. אלו הם סיפורי נשים פשוטות, אצילות נואשות, שורטות, נושכות, רושפות זעם ותמרות עשן ,

זה קרה בשכונה אחת , שכונה ככל השכונות הפשוטות אי שם בחציו הצפוני מזרחי של העולם , ממש בדיוק כשעלי שלכת כתמתמים ומיובשים החלו לנשור אל המרפסות המסוגננות , ומשם אל סיפם של חדרי המדרגות האפרוריים ומשם עם הרוח אל שולחנות בתי הקפה והבורדלים .

אכזבה , רווקה ממוצא צרפתי . קונדיטורית, בת 38 , מומחיותה - הכנת עוגות חתן כלה. יושבת בבית הקפה השכונתי , שערה בצבע החרדל קשי ומדובלל , עיניה אפורות כנהר בוצי ועכור . משקפי עבות מסתירות לפרקים מבט מושפל . בין אצבעותיה הארוכות היא משרבבת ומוהלת בעצבנות : סיבובים , סיבובים של כוס יין אדום חצי יבש, מתנחמת בוורדון יחיד המונח באגרטל קטנטון ובנגינת כינור בוכה עליו פורט כנר רחוב זקן .
ידיה עדיין דביקות . פסלונים של סוכר בצבעים רכים היא מפסלת. חתן בחליפה שחורה וחולצת מלמלה,פניו ממזריות. וכלה לבנה לבנה עם שמלה נפוחה. לפעמים אינה מתאפקת ואוכלת לכלה את הראש , מדמיינת איך ראשה מצמיח עצמו כבלון קטנטן ויוצא מתוך השמלה הזעירה . את הכלה היא מפסלת בארבע קילו סוכר לבן ונקי. לפעמים מוסיפה תמצית שקדים או קינמון. לחתן היא שמה מלח. מלח הדמעות שהצטבר בקרקעית הקערה שהיא דואגת למלא כל לילה . מתוך השלמה עגומה היא מגוללת את סיפורה על אותו אחד , לו הציעה כל שהיה לה לתת: בית , חום ועוגות תפוזים של אהבה, אך אותו אחד התברר כמקסם שווא – התברר כנשוי.



קומה אחת מעליה , יושבת במרפסת ברזל מפורזל אישה אחרת , חדה כתער ,פסיכולוגית ויועצת לענייני גירושין , ד''ר חניתה תער שמה, החליטה להרוג את בעלה לאט לאט אבל בטוח .ישובה על כיסה מסוגנן מול שולחן עגול ,שיח פרחי אורטנזה סגולים פורח מול אופק חסום בניין אפור , על כוס קפה מפורצלן מצוחצח וביסקוויט בצורת לב היא תפורר את חייה פרור אחר פרור : תקוות שווא, חלומות מבוזבזים .
סלט קצוץ דק דק היא תחתוך לו כשהוא יגיע..הסורר, המדיר שינה מעיניה המיוסרות, זה שאכלה אבני חצץ למענו.. בגללו.. או.... היא עוד תפורר ותגולל על אהבותיו לאחרות : למדינה, למכונית החדשה או לאישה אחרת , לכולן חוץ מלה. ( רצוי לציין כי הנבל הוא בדיוק אותו נבל ולא אחר אשר הפליא באהבתו השקרית ובהבטחותיו הנבזיות לאותה הקונדיטורית שיושבת בבית הקפה בקומה מתחת.)

אילו רק ידעו השתיים אחת על השנייה אולי הכול היה נגמר. אולי היה מתחיל , אולי אחת הייתה נהרגת במקום ואולי שתי ציפורים ,אולי היו מוצאות נחמה זאת בזרועות זאת, לוגמות חבית של יין במרפסת, בוכות וצוחקות לסירוגין ובטרוף חושים של רגע , בשעה של זריחה אדמדמה , יד הייתה לוטפת יד, לשון הייתה מגששת לשון ואהבת אישה באישה הייתה ניצתת במלא העדנה והרוך שרוך יודע להיות . ואולי כלום. שום דבר.

בדיוק באותה השעה עם שתי מזוודות אדומות ועייפות , נחתה בעיר האורות, אישה אחרת , שיער קוצני אדום אש , גדולה במידותיה , חמדת , כוהנת האהבה הגדולה , הגורו של כל רווקות העולם , האישה הקדושה עוד בחייה , מוקד עליה לרגל הידועה בזכות עצותיה, מרקחותיה, שיקויי האהבה המהבילים ותורתה המקודשת ל "רווקות מתחילה" . מוחקת קורי שינה מעיניה החכמות פוסעת בעקבי סיכה אדומים על רצפת האבן. הגיעה להרצאה השנתית . מתפלאת מהביקוש העצום השנה. אגדה מקומית מספרת על שנה אחת , שנת 1965 המסתורית, שנת הנקבות האיומה , באורך מסתורי בכל בתי היולדות בעיר נולדו עשרה בנות נקבות על כל בן זכר אחד, היו שהאשימו זאת בכמות החלב ובטעמי הגבינות המוצלחות שאותה שנה הניבה ואשר סחררו את נשות העיר להתמכר לטעמם ולא לאכול דבר אחר מלבדם והיו שחשבו אחרת .על כן ולשם כך בשנה הזאת יותר מכל שנה אחרת לחמדת יש המון פרנסה.


רווקות. הן יוצאות מכל החורים, זוחלות מתוך ארמונות ובקתות מרופטות , מעופשות , ממורקות שיער, עוטות סרטים , תחרות טורקיז ופונפונים. משרבבות לשון מחוספסת , עפעפי עיניהן מכוסות אבק סגול כחלחלי , אישוניהן טרוטים. לחיים תפוחות ספוגות סמקי אפרסקים, שדיהן האגסיים דחוסים במחוכים מחויטים ותפוחי ישבניהן בשלים .. בשלים.
בציפורניהן הורדרדות הן ישרטו כל שיעמוד בדרכם . כלהקת חולדות נודדת, צבא מאולתר . צובעות על כל שולחן פנוי בבית קפה זנוח , עטות על כל סימן , תלתל חזה או בדל סיגריה . כמהות , צמאות אל הריח הזה.. ריחו החריף המושך של אותו יצור שלמענו יעלו קורבן מרצון ...ה ג ב ר .
רווקה ב: ג ב ר.......מממ.. קצת מתוק...ממממ.. משכר...לעיטים קצת מלוח עם קורטוב חריפות .
רווקה א: מצאת משהו?
רווקה ב': רק סימנים..
רווקה א: שוב בדלים?
רווקה א:כלכך רציתי שוב להרגיש..
רווקה ב: עסק ביש
רווקה א: נו מה
רווקה א: אני מתביישת בתחושה
רווקה ב: תחושה מבישה
רווקה ג: גם אני
רווקה ב: נשיקה...
רווקה ג: ריח סיגר..
רווקה א: עוד נשאר לי קצת זיעה למחר
רווקה ב: אפשר קצת?
רווקה א: רק להריח.
רווקה ד'(נכנסת בריצה) אימי הקדושה.. הייתי עושה הכל כדי להרגיש שוב את הידיים הגדולות האלה..הזיפים, אני רוצה שיצעק עלי, שאביא לו בירה. אני רוצה לנקות את הבית.
רווקה ג': תתפללי, תתפללי , הנביאה אמרה שיום אחד ייפול מהשמיים גשם של גברים..
רוקה א: בוא אלי. אני ארווה את צמעונך..
רווקה ג: בוא אלי.. אני אשא את הילד שלך
רווקה ד: בוא אלי..אני אהיה תמיד יפה וטובה לך..





ממש בפינת הרחוב שליד הבית קפה שמעליו נושק בניין הדירות , נמצא הבורדל השכונתי הידוע לשימצה :
" טעמה של השושנה" . כשכולם ישנים שנת לילה מתוקה , והירח מתעגל זוהר בלובנו , היא מתעוררת , משחרת כזאבה לטרף , יוצאת מהבורדל ברגליים מתוחות . קישה -גניפה- לטיפה -חריפה, יצאנית שחורה בת 30 , חתולת רחוב שחורת זנב , מתקתקה ותזזיתית , לשונה חדה כגחלים לוהטים אך מקרוב מבטה עצוב שבעצובים , כל חייה ידעה למכור אהבה במחשכים אך לאורה המרצד של אהבת אמת לעולם לא ריקדה .
היו ימים... היו ימים ,
הייתי מסתתרת במחשכים
בלי נקיפת מצפון מתנה אהבים
אך מה היא זונה ללא גברים?
זה כה מביך
לא ידעתי אז להעריך
רציתי שיתפוגגו מהעולם
לו רק ידעתי שהמשאלה שלי תתגשם..

זה בעצם סיפור המחזה, פיסת חיים שוקקת , כמה סיפורים שמתרחשים במקביל באזור קטן ומוגבל, בפינת רחוב אחד .סיפורי הנשים שזורים אלו באלו , כפסיפס גורלות , כקלידוסקופ צבעוני , כאלפי זרועות גורל,
קצה חודו של סיפור זה מתחבר לקצה של זה ומוביל לקרישנדו אדיר המסכם את הנרטיב אל מסקנה אחת ברורה ומוחשית : "אהבה- אין לה בית, צבע או מרפא" צריך לאהוב כל עוד אנחנו חיים וכי מה יש עוד בעולם ? וכי מה הם החיים?


כל הזכויות שמורות לחן ליאוני

נקניקיה

הטלפון מצלצל.. , נו , מה הוא עושה במקרר? הלו?כן ,רימה, עכשיו אפשר להמשיך? נו אז עכשיו את זוכרת את בעלה , זה שהיה נכנס לחנות עתיקות ושואל מה חדש?יפה, אז אשתו ,זאת שהייתה נכנסת לספרייה ואוכלת מלפפון ברעש גדול, זאת שאמא שלה שהגיע לבה''ח עם ברך מרוסקת אחרי שניסתה לכוון כדור בלב.(כן... גרוויטציה) אז הבת שלהם.. זאת שהזמינה ילד אוקראיני בדואר. היא הקופאית שמכרה לי את הלבן המקולקל . בזמנים שלי לא היו מזמינים ילדים בדואר. כל אישה הייתה עושה לעצמה.

מה? מה איתו? שהוא יחליף לי את הלבן? לא נעים לי, תראי , אני יודעת שהוא הרווק הכי נחשק כאן, נכון, יש לו טעם טוב והוא תמיד מתלבש ארופאי ואלגנטי.(אפילו כשאנחנו בשיא החום של יולי אוגוסט) והוא בחור ספורטיבי שאוהב להביט בתמונות של משחקי גולף ותמיד מתבשם וכל השיניים עדיין שלו( כך הוא אומר). אבל הסברתי לו שזה לא הוא זאת אני , אני פשוט לא נמשכת לזקנה.

אז נכון שכאן יותר נוח, עכשיו כשאנחנו מתגוררים כאן ברמת השרון, במגורי היוקרה לאוכלוסיה העמידה , יש חדר כושר ובריכה וברידג' . אבל זה לא שהוא לא פלרטט גם עם רימה וקלימה וסבינה וברטה ופסיה בחדר אוכל (זה פשוט בית זונות מה שהולך כאן במטבח) .

הבעיה התחילה כשהזמנתי אותו אלי לחדר לארוחת ערב והוא התאהב כמו בן 16 . לא שהיו לי הרבה ציפיות מהמחוג, כמו שציפיתי המחוג שלו נשאר עומד על שש,זה לא בגלל שאני רוצה מחוגים שעומדים על שתיים עשרה, גם אני לא הכי טובה בקפיצים ... זה בגלל קסם הנעורים, החיוניות, רוצה פעם אחת לחיות על הקצה, לקפוץ בנג'י .

כשנפשנו באילת, אני ונכדתי רותי , הצעתי לה לקפוץ יחדיו והיא פחדה , היא בת ה36 הכי זקנה בעולם, ואני בת ה82 הכי צעירה בעולם.. בפעם האחרונה שקפצתי בנג'י נפלו לי השיניים התותבות מגובה 30 אלף רגל. ונרדמו לי שתי הרגליים הקדמיות אז קניתי חדשות.(שיניים לא רגליים)
מה זה כסף לעומת התרגשות אמיתית.

יש לנו חוגים נחמדים פה נכון רימה? ריקודים סלונים ומקרמה, את זוכרת איך לא מזמן הופיע כאן ישראל גוריון , הוא שר ורקד כמו בן 18 ואני ואת ופסיה וקלימה התערבנו מי תצליח לקחת אותו אחרכך לחדר. התערבנו על נקניקיה חתוכה לרבעים קטנים. ואת ניצחת! ממזרתה עוד יש לך את הקסמים שלך.

אבל לא נורא. גם לי יש את שלי. אתמול כשהלכתי לקנות לך את הנקניקייה, יצאתי מהמעלית מאופרת, סירקתי את 20 שערותיי לפקעת אלגנטית, צבעתי ריסים וציירתי גבות , לבשתי חליפה מנומרת ונעליים נמר ותיק מנומר. כולם הסתכלו עלי , רומל ויצחק ושם טוב ושמיל, כן גם שמיל היית מאמינה? .יפה, עכשיו כולם הזילו ריר ואני הלכתי כמו נמרה כל הדרך עד למעדנייה לקנות לך את הנקניקיה.

ושם עמדתי מעל דוכן הבשר מול בחור צעיר בן 16 עם פצעי בגרות ובלורית שחורה, הוא לא היה משלנו אבל היה לו שארם כמו לעומר שריף והוא לבש סינר מוכתם בדם. ביקשתי אותו נקניקיה אחת והוא הסתכל על הנמרה שעמדה מולו ואמר : את רוצה נקניקיה אחת? עבה או דקה? אמרתי לו הכי עבה שיש לך. בדיוק אז עמד המחוג על שתיים עשרה בשעון ממול, הוא קרץ לי וסימן לי לבוא אחריו לחדר הבשר , שם הוא אמר יש לו את הנקניקייה הכי עבה והכי טעימה.


חזרתי לבית האבות כמו אחרי קפיצת בנגי' גבוהה במיוחד, צעירה בארבעים שנה. מקפצת ושרה כל הדרך . מה זאת אומרת את רוצה ללכת לשם עכשיו להחליף את הנקניקייה? חכי רגע רימה, חכי.. הלו?





כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

נומה

"..דבר אלי מילים פשוטות כמו שהיינו פעם
כשעוד היית מסתכל עלי נרדמת לצידך
כשעוד היית דואג שתמיד אהיה לצידך
פעם היינו מדברים לאט,
היינו מדברים בשקט .. מדברים מעט..
היית מסתכל לי בעניים כשדיברתי איתך...."
מאת המשורר עידן רייכל.

איך .. איך היינו עושים חיים נומה ,נומה שלי...איזה רומנטי ההיית....איך היית לוקח אותי רחוק.. רחוק.... עד ..לתחנת רכבת בבאר שבע ובחזרה והיית קונה לי צ'יפס גדול בצ'יפסומט ושתייה (טרופית) ענבים.
ואחרכך היית לוקח אותי לסיבוב בפיאסטה הבז'ית שלך עם הלבראדור על הדשבורד פרווה שתמיד היה מסכים אם כל מה שאמרת והיינו שומעים מוסיקה יוונית כל כך חזק שכולם בכביש היו מסתכלים עלינו ומצביעים..סחטיקה! איזה זוג ! איתך. הרגשתי כמו אישה אמיתית . נומה .. אתה היית גבר אמיתי ואני הייתי אישה . ואיך תמיד , תמיד היית מצליח להוציא לי את הדובי הכי יפה והכי צהוב במכונה עם המנוף בשתי שקל ..ואיך תמיד, תמיד הם הפסידו עלינו.. גמרת להם את כל הפרסים נומה, ואני בכל פרס הייתי יותר מאושרת.אמרת שבסוף אני הפרס שלך נומה וזה ריגש אותי.
תמיד, תמיד אהבתי להתפנק איתך נומה.. הייתי שמה ליפסטיק אדום נוצץ בגוון טבעי , חגורה יהלומים, נעל יהלומים , חולצת יהלומים שחורה , הייתי נוצצת . ולפני שהייתי הולכת אליך הייתי משפריצה גם את הבושם הסודי שהייתי משקרת לך שזה הריח הטבעי שלי ושעה היית מרחרח לי את כל הגוף כמו כלבלב ואני צחקתי כי זה דגדג אותי..
היית קורא לי "מלכה שלי ".. ו אואו...איך היית עבד..אתה זוכר את השיר שלנו נומה? "סימה שאותי הקסימה"? בכל פעם שהיינו שומעים אותו ישר היינו רוקדים סלואו צמוד גם כשזה קרה במעלית, אתה זוכר..איך תמיד.. תמיד היינו הולכים עם זיגי הרזה ומשה השמן שאהבו כל אחד קבוצה אחרת למשחק באימקה וזיגי היה לובש כובע צמר צהוב,שחור והיה נראה כמו דבורה מגודלת עם נקניקיה מחורדלת ביד והיה קופץ במקום כמו ילד וצורח "השופט בן זונה !!" עד שיצאו לו ורידים טורקיז מתחת לעניים ומשה היה מתחמם עליו ויורק גרעיני דלעת ואבטיח על כולם כשהוא דיבר וגם כשלא וכל פעם זיגי ומשה היו הולכים מכות ואתה היית מנסה להפריד וחוטף חבטות בראש.., אפוא שלא נשאר לך שיער, ואני הייתי נבהלת ואחרכך צוחקת ובוכה וצוחקת ובוכה..עד שהיית קונה לי שערות סבתא והוורוד הזה עשה לי מתוק בנשמה..ואחרכך היית לוקח אותי למקום הכי מרגש , הכי רומנטי והכי ירוק עד בירושלים : פינת הצמחייה הטרופית בקניון מלחה ! .היו גם קצת סיגריות זרוקות וחיתולים ופחיות וגרעינים אבל זה לא הפריע לי ... כי היינו כמו שני קופים על אי בודד.
הכול היה טוב ... הכל היה מדהים ...נומה שלי עד ...שירדת על ארבע והוצאת לי טבעת ברונזה 14 קראט.... למה נומה... למה היית צריך להרוס .. בשבילי היית רק סטוץ...למה אתה לא מבין? בשבילי חלום על שמלה לבנה זה חלום שחור..כשכל הילדות בגן היו משחקות בעוגות חול ותינוקות אני שיחקתי במלצרית ובעל דיסקוטק. אפילו סבתא שלי שואלת אם אני הומואית..ואני לא.. אני לא , באמת .. אתה יודע... אני פשוט לא רוצה להיות כלה. אמרת לי שאני האחת לה חיכית כל החיים. אמרת שאתה רוצה איתי בית וילדים , לפחות שישה אמרת, הרגת אותי במקום. חסר בחורות שרוצות חופה וקידושין? חסר דגות בים? איתן תבנה לך בית עם ארבע מפלסים ,גינה ושני חתולים וכלבלב בחצר, שהן יאפו לך כל יום שישי עוגה ויקנו לך פיצוחים ובגדים וינקו לך את הסדינים ויכבסו וינקו אבק ויטאטאו לך את הבית כשתהייה בעבודה וידאגו להחליף לתינוקות שלך חיתולים וישלחו את הילדים שלך לבית הספר. אני רק סטוץ נומה. אני רק פאן. אני לא כמו כולן.
מאז שאמרת את זה נהיית לי גולה בגרון..
מנסה להפוך את הבאסה לסבבה ומקווה שתחזור בך.. ותרצה שנמשיך בסטוץ ארוך וסוער של.. יהלומים על אי בודד (אני טובה במטאפורות אה? )
אוהבת וסולדת ממחויבות
שלך סימה.


כל הזכויות שמורות לחן ליאו ברטימור 2010

מיוחדת לעדיני נפש

יקרה שלי, עברנו יחד כלכך הרבה , את ראית הכל ושתקת, ביום קיץ שמשי עמדת מנגד עם שלט, אדמונית וחייכת אלי ושם התחיל הכל. מיד היה לנו קליק, היית שובבה וזריזה, תמיד אהבת להתחרות עם גדולים ממך וניצחת, הוכחת אחת ולתמיד שהגודל לא תמיד קובע אלה הספורט. כשאני חושבת עלזה הכל קרה לראשונה איתך, הנשיקה הראשונה שלי, הפעם הראשונה שעצר אותי שוטר, כמה בכיתי את זוכרת? ואת החשכת את האור ונסעת לבד, מעצמך. ככה, לאט, לאט כאילו על קצות הגלגלים.רק כדי שאירגע. יחד טיילנו ברחבי הארץ ,ראינו את פריחת השקד, ימים ואגמים כסופים,שקיעות וזריחות אין סוף, בחורף היה לך קר והיית עומדת ומתמרדת, לפעמים די צפצפת עלי אני מודה אבל תמיד בסוף היית מוותרת ונעתרת לתחנוני תוך שהיית מפליצה מקור ענן עשן גדול ומזיזה את עצמך באיטיות עד שהיית מתחממת.

את זוכרת את הפעם ההיא שהוא עזב אותי? ישבתי אצלך והוא אמר שיש לו אחרת. איך האצת מהירות אז וכמעט דרסת אותו. כאילו קראת את מחשבותיי. תמיד היית חלק מגופי ומחיי ותמיד תהיי.
ועכשיו, שתדעי שאני אני הרוסה מזה , אין לך מושג כמה, זה לא את זה אני... אני לא ישנה. בלילות האחרונים מאז שהחלטתי אני בקושי נושמת. אבל אין לי ברירה , השנים עברו ו...הזדקנת, זה שלא שאני משליכה אותך לעט זקנה. חלילה . זאת רק הטכנולוגיה הזאת שבסוף פיתתה בקסמיה גם אותי. אל תדאגי אני לא הולכת אל אחרת. אני הולכת אל אחר. אבל תהיי בטוחה וסמוכה שאליו אני לא אפתח שום רגשות. כבר פגשתי בו ולא היה בינינו חיבור ממשי. הוא מכני כזה וקר, חושב שהוא מתקדם ואצילי, כולה יפני קטן עם אמברקס קטן. בזמן הקרוב אני מעבירה אותך לידיים טובות ופעם בחודשים אני אבוא לבקר ואבקש רשות ללטף אותך ואולי גם לעשות איתך סיבוב לזכר ימים עברו.אל תדאגי, אני לא אנוח עד שאמצא לך מישהו או מישהי שיודעים להעריך אחת כמוך, כי אחת כמוך כבר לא מוצאים היום. גם לך מגיעה הזדמנות שנייה, את עוד צעירה ויש בכוחך להרשים, רק אל תנסי תרגילים חדשים, תהיי חכמה ולא צודקת. היום יש רוצחים על הכביש. אוהבת. דנה.


( שלט) למכירה: רנו קליאו אדומה שנת 95 אוטומטית, צייטנית, שקטה ורגישה לעדיני נפש. לפרטים: 0507777889

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור2010

פרסומת מתוקה לפזו 206- שוברת לבבות קטנה. דוגמנית הקול- אני

מיהוא

אחרי שהלך בבום. אף אחד לא האמין שזה מה שיהיה, אפילו לא שבע הבנות שלי, שושנה, ריבקה, לאה, אמונה, תהילה, דנה ואגם . אפילו לא חביבה השכנה שבעצמה מכשפה, אפילו לא הרב אחרק שהביא איתו את כל הרבנים שהוא מכיר מבני ברק, והם כולם ישבו אצלי בסלון ולחשו לחשים והבעירו קטורות וצעקו צעקות וגירשו רוחות רעות.

אבל אצלי בסלון לא היו שום רוחות גדולות ורעות רק רוח אחת קטנה ונעימה שנשבה מן המרפסת וליטפה את שערי הדביק אחרי ששבוע לא חפפתי .

תמיד אמרתי שיש לו שבע נשמות אבל כשהוא חזר הוא לא חזר אותו דבר, הוא היה הרבה יותר שקט ומופנם ובא על ארבע רגליים והיה לו חוטים דקים של שפם ועין אחת ירוקה ועין אחת חומה והוא היה שעיר, הרבה יותר שעיר משהיה חי.

כבר ביום הראשון שהגיע, שעתיים אחרי שקברו אותו. הוא נכנס מהדלת הראשית והתיישב על הכורסא האהובה שלו .ואני , כולי בוכה והמומה מהלוויה נבהלתי וגירשתי אותו. קישתה אמרתי לו קישתה, והוא נבהל וקפץ מהחלון. אבל חזר מיד וככה 300 פעם אני מגרשת והוא חוזר, מגרשת מהדלת והוא חוזר דרך החלון, מה שלא עשיתי הוא חזר והיה לו מבט נעלב בעניים. מבט מוזר. מבט של מישהו שלא יודע שהוא חתול ולא מבין למה מגרשים אותו מהבית שלו .מבט של מישהו שלא יודע שהוא כבר לא בן אדם ושלא יודע איך ללכת על ארבע ואיך לדבר במיאו וללקק במקום ללעוס

ואז הבנתי הכל . יעקוב שלי חזר הביתה. אלי !אבל הפעם כחתול רחוב מורעב ומכוער. מיד אספתי אותו אלי ורחצתי את הפרווה שלו שהייתה דביקה, הוא ילל יללות ארוכות ומסכנות וישר הבנתי מה הוא אומר, הוא ביקש שאחפוף לו . הפרעושים הרגו אותו.. בעצם לא הפרעושים.. הפיגום.. אבל זה הציק לו...ליטפתי אותו ברוך.


הוא היה רעב. כזה מפונק. מאז שבא כל בוקר הוא רוצה טונה , ולא סתם טונה בשמן או במיים ,אם לא טונה מטוגנת ברסק ופפריקה הוא לא אוכל. ימות ברעב ולא יאכל. בדיוק כמו לפני שמת.

בהתחלה חשבתי שיאהב חלב.כמו שהוא אמור לאהוב עכשיו , הייתי שמה לו חלב טרי בקערה נקייה על השטיח בפתח הבית ויושבת לידו שיאכל ,אבל לא! עקשן! או טונה אדומה או כלום.. ובלילה.בר מינן הוא רצה לישון רק איתי ורק במיטה שלנו. חתול חתול אבל יש גבול!!!!

אני לא מוכנה לישון עם חתול אפילו אם זה יעקוב!! מאז שהפך בעלי המנוח להיות חתול. הפכתי חולת ירח, אני מותשת, אני לא ישנה בלילות, הוא מיילל ומיילל ומיילל בתחנונים שאכניס אותו למיטה וכשאני לא מסכימה פחד אלוהים מה שהולך אצלי בבית, הוא הופך הכל, שובר, הורס , שורט. גם כשהיה חי היה עצבני אבל עכשיו יש לו גם ציפורניים ארוכות וכושר גבוה וקפיציות..

כל החתולים בשכונה פוחדים מיעקוב שלי, יעקוב שלי הוא מלך הפחים. למרות שהוא חתול בית מפונק, אבל כשהוא הולך בשכונה כל החתולים מתחבאים. או שזה ממני? היה פרסי ונשאר פרסי, שחור. לא אכפת לי מאמונות תפלות. אני רוצה לראות שמישהו ירק כשיראה אותו. אני אשרוט אותו. אני שומרת עליו כמו לביאה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה ביום שהוא ירצה להתפרק עם איזו חתולת מין בשכונה , אני אתמוטט לחתיכות, אז מה אם אני רק בת אדם, אישה. אבל אני האישה שלו ואולי הוא לא זוכר אבל היו כמה לילות בחיינו הקודמים שגם אני הייתי חתולה וגם אני ידעתי לגרום לו לילל .


כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

בלינדה ועמוד הסוכרייה

( , נעים מאוד אני בלינדה ,מה אתה אומר על הבלמורל- (שמלת שנצים )שלי?, (מצחקקת) זה ברגמוט , אני אוהבת ברגמוט , נקי כזה..חושני.. (מראה לו את התחתונים) לבנים בלנק אה?
כמו בלרינה...

אני אוהבת שאתה מבושם כמו שושן לבן .(מתיישבת על המיטה) בון אמי..בוא אלי .. ( לעצמה) בנדיט ,הברומטר שלו השתגע ,כלכך בנאלי.כלכך ברוטאלי...אני אוהבת ברוטאלי...
מזכיר לי מפוחונאי (אקודריוניסט) אחד שהכרתי ,גר ברחוב דיסנציק. ,וזה כל מה שזכרתי מהבחור הזה , דיסנציק.. זה לא שהוא גר ברחוב יוחנן הנביא28 קומה 11 דירה 9 . הוא גר ברחוב דיסנצ'יק...ואני תמיד חיפשתי מערכת יחסים ארוכה.. שנמתחת לאורך זמן...

אני אוהבת את הביסטרו הזה..איך שאתה מורח לי בוטר ברוט ..תיכף גם יגיע הבוליון (מרק בשר)עופיון בבשמל ,בייגלס ולקינוח בריוש השוקולד. תשתה תשתה , (לקהל),תמיד אחרי שתי כוסות ברנדי, הוא אומר שאני בומבה) .

אני אוהבת את המראה שלך בובי, כזה של בוגדיחן ( קיסר) שבכל מקום יש לו בוניפיקציות(הטבות). ביזנס מן, אני אוהבת שאתה כזה.. בופון (לץ) שלי... בלופר קטן, אוהבת את הקול בס שלך שאחרי שאתה שותה הוא מתחלף לבריטון ואתה נהייה דומה לבבון .

אני אוהבת שלפעמים כשאנחנו מטיילים ליד החנויות , אתה עוצם לי ת'עינים ונותן לי לשלשל את היד לתוך צנצנת זכוכית גדולה ואני בוחרת בונבון , אני אוהבת שתמיד יוצא לי בונבון תות שדה וגם בובון כחול לוונדר או תכלת ים.
(מצחקקת) הכי אהבתי כשהיית מביא לי קופסת שוקולדה, אבל לא יכולתי לגמור אז הייתי נותנת לבבושקה שלי שאני הכי אוהבת אבל כבר אז לא היו לה שיניים והיא הייתה נותנת לפודל הורדרד שלה עם הקוקיות.. והוא היה מלקק את זה בתאווה ומתעלף אחרי דקה מעודף סוכר..

אני אוהבת שאתה כל הזמן רוצה להתחתן איתי. ואני כל הזמן גם רוצה. אבל בכאילו...אני אוהבת להרגיש כלכך קרובה אליך ,אתה הלקוח המועדף שלי..מה זאת אומרת אתה לא מבין?


בובי אם לא הרגשת עד עכשיו , אני עובדת.
עובדת.. בערב אני שמה גרביים בז' ורוקדת בורלסקה מול 40 גברים ואני אוהבת את זה..

לפעמים אני גם עושה אהבה עם עמוד סוכרייה ועושה בלונים גדולים. מה נהיית לי בטון?(לעצמה)אני אוהבת גברים אטומים . לידם אני מרגישה כמו בטטה. מתוקה וחמה ! אני אוהבת להרגיש כמו ירק.

לא הבנת שאתה רק לקוח? אוי,איזה אקורד סיום צורם ,בבת אחת התפוצץ לך כל הבלון מסכן שלי... אני פשוט אוהבת דרמה. בובי לאן אתה הולך? אני אוהבת להיות מופתעת. מה אתה עושה? בובי.. אולי תכה? אולי תשבור משהו? אני אוהבת כוח ,תאמר לי שאני היחידה ושתעשה הכל כדי
שאהיה שלך..... אמרת שאתה ליברלי.. מה עכשיו?
אקטה אסט פבולה (המשחק תם)

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

ל' (לילי) או (מונולוג בלמד)

את לולי (אהוב, חביב , חמוד) שלי הכרתי בלובי של הלובר כשריח הלובליה והלוטוס נישאו באוויר הקריר,לולי הציג עצמו כלוגוגרף (היסטוריון),לה, לה, לה, לה, לה, לה.. לקח לי בדיוק שעה ועשר דקות להבין שלולי לוקה בלוגו מניה חריפה , זה לא שאני...ז''א תמיד אמרו לי שדווקא אני זאת שחולה בלוגופתיה(דברת) מצויה אבל ליד לולי שלי הייתי פשוט קיר .

חשבתי שזה לגמרי לא לוגי ובטח לא לוגיסטי להתאהב דווקא שם, דווקא שם למצוא לי לאב, אבל זאת איך אומרים, "לה דיוינה קומדיה" ( הקומדיה האלוהית) של החיים. לולי הזמין אותי לבר המקומי . אולה לה לונאפארק! שתינו לגרביר.. הרגשתי איך לאט לאט אני לוזינג מי מינד, שרתי לו בלדינו וספניולית למרות שאני יודעת רק עברית וצרפתית, הוא אמר לי לילי את לידי אמיתית, אני מת על הריח שלך, זה לבנדר טרי אמרתי משדה באיטליה!

זה לגיטימי להתאהב בלולי כזה לולוגרף ועוד מזל לאו, ליאון. לא התאפקתי. אתה לגנדרי אגדי) לאופרד אמיתי(נמר, פנתר)!!! , דמיינתי איך אנחנו יושבים ביום חורף על הלזנקה ליד התנור החם ואוכלים לטקס לאור למפיון.שרים פעם בשבוע בלידרטאפל ואיך אני הלנד ליידי והוא הלנד לורד ואנחנו חיים בטירה איטלקית ביהוד, רהיטים צבועים לכה טורקיז ולי יש לק ורוד... .

היינו מאושרים ומלאי חלומות בצרפתית.. אבל פתאום נקישה בדלת. בפראות מתפרצת איזה ליפה אחת עצבנית העונה לשם לזוליט(אבן תכלת) היא קראה לו לואי, לואי . הסתבר שלולי הלוגוגרף (הסטוריון)שלי הוא בכלל ליאו הלימונולוג ( חוקר תכונות מיים באגמים )שלה. אם רק הייתי מחברת אותו בהתחלה ללי דיטקטור( מכונת אמת)...היא צרחה, הוא אמר שהוא ליברלי, היא בכתה, הוא החליט להיות לויאלי.

וכך נגמר לי הלילה, לה קומדיה אה פיניטה .


הזלתי רק לגרימה אחת(דמעה)אני בסך הכל לוקריציה(אישה צנועה ותמה) שנפלה על לוקש( איטריה או איש גבוה ורזה)ועכשיו אני חמוצה כמו לבן. הכל בגלל הליבידו שלי..
או..מֶרד!! הלביל הזה... הלונטיק...לופוס פילום מוטט נון מנטם( הזאב מחליף את שערותיו אבל לא את תכונותיו)

מחקתי את הלוציפר מהמוח שלי ועליתי על מטוס הלופטנזה הראשון שראיתי .

הגעתי הביתה . שתיתי למונד ורוד .אין כמו ליברטי !!!

ללא ספק, "לה מונד אה לה ליבר דה פאם( העולם הוא סיפרה של האישה....)







כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

כתם

אף פעם לא נתנו לי תחושה שמשהו שונה בי, אף פעם לא התייחסו אלי כחריג, אימי התייחסה אלי כמו אל ילד רגיל , שווה בין שווים ,הולך בבוקר לבית הספר וחוזר בצהריים ,אוכל פתיתים ועוף,עושה שעורים.. לא זכור לי מקרים חריגים בהם נרדפתי בשכונה או בבית עלידי אחיי ואחיותיי, גם המחנכת התייחסה אלי יפה והמורה להיסטוריה הייתה משבחת את התשובות שלי כאילו אני ילד רגיל ואפילו מאוד חכם. בבית הספר הילדים לא הציקו לי כלל. רק פעם אחת עשו עלי חרם אבל זה לא היה בגלל זה, זה היה סתם בגלל שאני צולע . בלילות הייתי שוכב ובוכה : למה אתם מעמידים פנים?למה אתם משחקים בכאילו, הרי כולם יודעים שאני חריג, כולם יודעים שיש לי כתם לידה בגודל חצי אבטיח על הפרצוף. אבא ,למה לא הבאת לאמא אבטיח באותו הלילה החורפי הזה? למה? אני יודע שאין אבטיחים בחורף אבל היית מוצא משהו, עושה כאילו . ראית מה יצא בסוף. אני יודע שאני ילד מיוחד במינו ושבגלל המוגבלות שלי פיתחתי כישורים מיוחדים במינם כמו למשל עיוורון צבעים נדיר המשולב בכישרון יוצא דופן לציור. אבל בכל זאת להיות ילד עם כתם לידה בגודל חצי אבטיח על הפרצוף זה לא בא ברגל. זה לא משהו שרואים כל יום. אני לא מבין את הממשלה הזאת, אני לא מבין את מערכת החינוך. למה לא דואגים לאנשים כמונו? למה אין עמותה לילדי הכתם? תקראו לזה "הכתמתמים", תקראו לזה "הסגלגלים" , תקראו לזה איך שאתם רוצים אבל תעשו משהו! גם לנו יש זכויות. גם אנחנו בני אדם. הצלקות הנפשיות שאנחנו נושאים לא ייעלמו כך סתם, ראש הממשלה היקר ,במכתב זה אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה , אנא ממך, תן לנו סיכוי, תן לנו אור ירוק בחיינו הסגולים, תן לנו להביט בחיים דרך משקפים ורודים. תן תקציב לטיפולים נפשיים, לתרופות, הכר בנו כאנשים מוגבלים, תן לנו תו חניה סגול (של נכים) .
מודה מראש,
אהה.... ואם אשתך בהריון ורוצה לאכול משהו באמצע הלילה סע, סע גם בארבע בבוקר , סע עם כל 20 שומרי הראש שלך, סע אפילו עד דמשק, קבל אישור מהרמט"כל סע לדמשק והבא לה אבטיח בחורף.
שוב מודה מראש
חזי רונן

בחורה עם פס רחב

זה היה פשוט. אמרתי לו אמ כמו מאמי, איי כמו אייס, זד כמו זברה, איי כמו אייס, אל כמו לונדון, אן כמו נשיונאל, שטרודל גי מייל נקודה קום.
הוא היה אדיב ושאל אותי אם עשיתי את זה פעם .
אמרתי לו תשמע, אני בחורה עם פס רחב.
אמר מצוין, יש לי קובץ גדול.
שאלתי לשמו. ענה קונן קשיח.
שאל לשמי , עניתי טינקרבל 9 .
שאל מה אני לובשת
עניתי רק ליפסטיק
והוא שלח לי את המייל.

השערה הלבנה הראשונה שלי

היא הופיעה כסופה במלוא תפארתה, ארוכה אך קשה. שונה. זרה. לבנה בין חומות. החומות הסתכלו עליה בבוז, אבל היא בשקט , כאילו ידעה שבסוף היא תנצח. ידעה שבסוף כל החברות שלה יבואו והיא רק הסנונית שמבשרת . שתקה והייתה.
אני , מבוהלת . הבטתי בה. הבטתי במראה. רעד קל עבר בכתפיי, זהו. סופית, אני אדם כמו כולם. גם אני אזדקן, גם עלי עובדים חוקי הזמן. גם אני אתקמט ואשכח ואדבר מצחיק, גם לי יגמר הכוח ויפלו לי גברים מהידיים(סליחה, דברים), והעצמות יחלשו ויהיו לי כתמים חומים ושיניים תותבות.
גם אני אמות , גם אני אגסוס. גם אני .
אבל זה כמובן, רק במקרה הטוב.

בעבע

זה היה פתאומי, ללא כל תחושה נבואית , ללא סימנים מוקדמים. השמש הייתה שמש סתמית של בוקר נעים, הציפורים רקדו על עדן חלון חדר השינה וצייצו ציוץ נעים. יוסף פקח את עינו לעוד יום רגיל של עבודה והתמתח .

על השולחן במטבח הייתה כבר מונחת צלחת ובה חביתה מקושקשת עם פרוסות מלפפון בצד וזיתים ירוקים סורים שקנה בכפר דרוזי . הוא שתה את התה הכהה עם הבוטנים ונגס בעוגיית הבעבע העיראקית שכלכך אהב כשהוא מביט מולו בחלון הגדול . על הסורג החלוד עמד עורב שחור ושמן והביט בו .
מוזר... חשב ולגם מן התה המהביל , הוא נגס נגיסה גדולה מן העוגייה ולרגע ארוך התענג על טעמה המוכר. הטעם שתמיד הזכיר לו ילדות. אחד מאותם הטעמים אשר כישפו את לשונו והזכירו לו את עירק ארץ מולדתו. הוא בלע עוד חתיכה ענקית והשתעל ושוב השתעל. ושוב השתעל הפעם חזק יותר, ושוב השתעל . הוא לא הבין מה קורה ויותר מכך, לא האמין שמה שקורה לו קורה לו עכשיו .הוא השתעל חזק יותר אך נתיב האוויר היה חסום, הוא השתנק ונפל על הרצפה אוחז בליבו ומחרחר.

האישה שרק סיימה את מקלחת הבוקר עמדה מולו נוטפת מיים עם מגבת לבנה קטנה כרוכה לשערה . אם היו אומרים לה שבעלה ימות באותו הבוקר . לא הייתה מאמינה , לעולם לא הייתה מעלה על דעתה כי בדיוק כשתסיים למרוח את המוס בשערה בתנועות סיבוביות, ייחנק בעלה למוות מעוגיית בעבע . אותה עוגייה שאפתה למענו במו ידיה ואשר תמיד השתוקק אליה כצמא במדבר אל מיים מתוקים. אותה העוגייה אשר למדה להכין מאימו בשנה הראשונה לחתונתם, אותה העוגייה שהייתה ממיסה את ליבו ואשר ליבו בסוף לא עמד בה.

אם מישהו היה אומר לה , היא לא הייתה מאמינה שיסיים את חייו בדרך כה פתאומית.
כל חייו סבל מלחץ דם גבוה, עבר שני התקפי לב וניתוח מעקפים , שנה אחרי שהתחתנו בגיל 20 ניצל מתאונת שרשרת קטלנית, שנה היה בשיקום בבית החולים לוינשטיין עם פרוטזות ברגליים וברגים ומתכת במפרקים ובצלעות.לא האמינו שיחייה וחי, אבל מעוגייה? היא הושיטה יד להרימו אך הוא היה כבד כמו פיל , נחנק ומשתנק, חובט את גופו בחוזקה על הרצפה.

היא ניסתה להיזכר בתוכנית הטלוויזיה שראתה לא מזמן ,משהו על החייאה. צחקוק מוזר נפלט לה, לא מרוע אלה כתגובת חוסר אונים מוזרה , מעיין פלט בלתי צפוי של המוח, כל פעם כשהייתה צריכה להתמודד עם משהו נוראי הייתה צוחקת צחוק הסטרי שאינו ניתן לעצירה, אפילו בלוויה של אמה צחקה צחוק חולני עד שלא נותר לה אוויר וכל האורחים כמעט נדבקו בצחוק אף הם. כמובן שחלק נכבד מן האבלים עזב מיד מעוצבן ופגוע , אבל חלק התייחס אליה כאל משוגעת ו חלק הבין וחמל.

כשצוות מגן דוד אדום הגיע לא נותר לו אלה לקבוע את מותו הטראגי של יוסף הנגר בן ה58.

מי לא הכיר את יוסף הנגר משכונת תלפיות. איש רציני היה אבל מת בצורה קומית. ואילו היא, נחמה, אשתו , שתמיד הייתה אישה צחקנית , עמוק בליבה ידעה, היא לבטח תמות בצורה הכי רצינית ,הכי טראגית והכי נוראית. לבסוף כשהצליחה להרימו בידיה, קירבה אותו אל חזה הרטוב ממים וזיעה קרה ופניו חייכו אליה בעווית מוזרה כמו תינוק רדום בחיק אימו.
הלמות ליבה הלכו וגברו, חיים שלמים עברו לנגד ענייה ,חיים שלמים.

איך הכירה אותו בחוג לריקודי עם כשהגיע במקרה עם חבר, הוא לא ידע לרקוד והיה מגושם כמו גמל אבל משהו בגמלוניות שלו היה מלא חן, הוא קסם לה. שנים שחיה לצידו ולא החסיר ממנה דבר , תמיד אהב בדרכו שלו, בשקט, בנועם. חשבה איך חיבבה אותו כל השנים , אבל לא אהבה באמת...
הוא לא שרף לה את הלב כמו אותו המתנדב השוודי בקיבוץ כשהייתה בת 16 .
לילה אחד של ירח מלא ומלא טרוף על הגורן השאיר לה חור בלב כל חייה. ועכשיו. מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן? ומה עם החביתה המקושקשת? והזיתים. מי יאכל כל בוקר את הזיתים?

השכנה מלמעלה הושיטה לה כוס תה מתוק עם עוגיית בעבע. היא נגסה בה ולא הרגישה שום טעם.
בבית הקברות כבר חיכו עשרות האנשים שהצטופפו תחת חומה הכבד של שמש יולי . ממלמלים כלא מאמינים ,איך הלך ככה ?
יוסף המסכן, כמה היה אדם רציני ואיך לקח את החיים קשה, תמיד התייחס לכל נושא בכובד ראש ,גם אם זה היה רק מזג האוויר או השעה. היו גם הזוג האחרון שהזמין ממנו מזנון מעץ דובדבן, האישה שקנתה ממנו באופן קבוע כסאות ופעם גם שולחן, היה גם האיש שקנה לפני שבוע שרפרף ירוק נמוך , מוחא זיעה מראשו ולא מאמין. "היה אדם טוב ורציני... , כלכך רציני היה.. , אפילו כשסיפרתי לו בדיחה הוא לא צחק אבל כשביקשתי הנחה בצחוק... אמרתי לו שאני נכה ויש לי חמישה ילדים ואמא בת 90 ואישה משוגעת להאכיל. לא, הוא לא צחק ..הוא לא צחק בכלל רק אמר שזה נשמע רציני ,הוריד לי 40 אחוז מהמחיר ונתן לי גם מדף מתנה. איזה איש טוב היה בעלך. את יודעת , אמר לאשה (שצחקה צחוק הסטרי אחוזת טרוף שעה שהורידו אותו אל הבור), לאחרונה הוא ערך מבצע חיסול בנגריה ,ממש כאילו ידע...ממש כאילו ידע....מצחיק לא?

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

אחראית קרמבואים ראשית

תמיד רציתי להיות אחראית . שיקראו לי "האחראית" ,משהו במילה הזאת מילא אותי בגאווה בלתי מובנת "רוחלה האחראית!!" אולי זה בגלל שכל חיי בבית התייחסו אלי כאל חסרת האחריות... אמא שלי אף פעם לא סמכה עלי עם האחים שלי ואבא שלי העדיף לתת את כל המטלות לאחיות שלי ולי הוא היה אומר, לא כולם נהגים , יש כאלו נהגים ויש כאלו שמתקנים מכוניות. (עד היום לא הבנתי מה זה אומר)

בביה''ס תמיד קראו לי אסטרונאוטית ובצבא היו לי שלושה תפקידים: אחד קפה, שנים סוכר. הייתי דחויה ולא מקובלת. בילדות ,פעם אחת הלכנו מהגדנ"ע למוזיאון , נשאבתי לאיזו יצירת אומנות אחת , ממש נשתלתי שם לחצי שעה ,לא שמתי לב שכולם כבר היו במסעדה וסיימו לאכול, אבל הייתי רעבה מאוד ולא וויתרתי ,נשארתי לאכול אחרי שכולן כבר קמו ,אחראי המשמרת של המקום שאל אותי אם אני האחראית על הקבוצה שכרגע יצאה והאם אפשר לסגור איתי את החשבון .

לרגע התמלאתי זיק של שמחה בעניים, רק לרגע קט הייתי מאושרת . עד שבאה האחראית האמיתית ואמרה לי לסיים לאכול ולחזור מיד לקבוצה וסגרה איתו את החשבון.

כבר שבע שנים אני עובדת במפעל , עד לא מזמן הייתי אורזת קרמבואים רגילה. עד שלפני שבועיים העלו אותי לדרגת אורזת קרמבואים ראשית. אחראית אגף ב. אני בעננים. אני? אחראית אגף ב'? .וואו!! איזה כבוד!! עכשיו נראה את כולם שיקרא לי מעופפת. אני אחראית!.

מאותו יום היחס של האנשים השתנה כלפי . בחדר אוכל קיבלתי מנות יפות מלוות בחיוך, הבנות התחנפו והחמיאו לי כל היום. "רוחלה הכוכבת ", "רוחלה רוצה לבוא איתי לסלון לוק לעשות שפם, גבות ובית שחי אצל רקפת ?" הרגשתי כמו מלכה. כולם חיזרו אחרי, אפילו השומר בכניסה , חתיך עולמי עם חיוך של בראד פיט ומשקפי שמש של טום קרוז שלא שם עלי כל הזמן , פתאום שאל אותי מה השעה. אותי?. מה השעה? אמרתי לו: "שבע. שבע ורררבבבעע.. שבע ושבע עשרה דקות, אבל האמת שעוד.. חצי שעה נגמרת המשמרת...ואני ממש... צמאה ל...קפה." הייתי המומה מעצמי. איזה בטחון! מרוחלה הכלומניקית הפכתי להיות ג'ניפר לופז מדימונה, הפס הירוק שהתחלתי לשים בשיטתיות בתוך גלגלי העניים הבליט את עיני הדבש שלי שתאמו פרפקט לחציל שבשיער שהתלבש נהדר עם העגילי שנדליר הירוקים שהלכו מדהים עם הליפגלוס הדובדבני.

והוא אמר "אני מכיר כאן בית קפה נחמד בפינת הרחוב בא לך לרדת על איזה אייס?" אתה חם . אתה חם כלכך , או מאמא אתה כזה חם כמו בייגלה טרי אמרתי לו (בלב כמובן, גם לי יש עדיין גבולות).

יצאנו מהבניין כמו ג'ון טרבולטה וההיא הבלונדה מגריז , הוא החזיק לי את מעיל הפרווה והמצית, כל הבנות מאחורה נופפו לשלום והתלהבו וצעקו " יואו איך אתם מתאימים." יוהו איזה זוג יפה!!" ושושי הוותיקה (שעומדת אוטוטו לצאת לפנסיה) עשתה עלינו ברכה של מקובלים, הצמידה לי שטר של מאה שקל על הראש ודפקה עליו עם היד שבע פעמים עד שנהייה לי אדום וראיתי מטושטש. "למזל!" כך אמרה,

וזה באמת עזר כי איך שנכנסנו לקניון שהיה עמוס באופן מבהיל ,מצאנו מיד זוג מקומות מצוינים בפינה הכי מבוקשת של בית הקפה. הוא הסתכל עלי ואחרכך על המלצרית והזמין לי אייס והיה לי חם. אש. אש בערה בי .להבות של תשוקה האדימו את שפתי ולחיי ,בטני להטה והזעתי בין רגליי.

ידעתי. היום זה היום הגדול. היום הזה זה היום שבו אאבד את היקר לי מכל והשמור מכל משמר. הוא האחד, הוא האיש לו חיכיתי 37 שנים תמימות . אחרי אותו הלילה החיים שלי השתנו. הפכתי מרוחלה לרלי, ואז רק ל לי , לי האישה. החזקה העוצמתית והאחראית, חוויתי עוצמה נשית , הייתי מאוהבת , רחמים ואני אהבנו כמו שני ילדים. מאותו לילה הוא כבר נשאר לגור אצלי, הוא והסינתיסייזר שלו (רחמים הוא זמר תורכי ששר יווני מדהים )

היינו מגיעים עם הסוברו גראנד ליאוני שלו לעבודה כל בוקר ונפרדים בנשיקה ,
אני לאחריות של ככככל אגף ב' והוא לשמור על הכניסה. כמה נשיקות שהייתי מפריחה לו באוויר עד שבוקר אחד נתקעתי בקיר.

זה היה הסימן הראשון , אותו הבוקר היה מבולבל לגמרי, הרגשתי מוזר, קצת סחרחורת ובחילה , ישבתי כרגיל כמו מלכה על המכונה ואז זה קרה....מה אני אשמה שהלכו 700 קרמבואים לפח ונשרפה חצי מכונה, מה? זה לא אשמתי שבדיוק סיגל אמרה לי כמה הבוקר הזה אני באופן מיוחד יפה ואפוא קניתי את העגילים החדשים . הייתי חייבת להיות אחראית ולהסביר לה שזה היה במבצע אחד פלוס אחד חינם במשביר ושאם היא לא תרוץ היום יגמרו לה הכל באחריות! ובנתיים הקרמבואים נפלו ונפלו ונפלו ונפלו ונפלו ונפלו מהמכונה לרצפה ועוד קרמבואים נפלו ועוד קרמבואים נפלו ,ככה 700.

למחרת פיטרו אותי .אמרו שאני לא אחראית ושגרמתי להם נזק. אפילו לא קיבלתי פיצויים. הייתי על הקרשים. למה? עד שהכל פרח לי בחיים. עד שהייתי בת אדם.הרגשתי כמו קרמבו מפוצץ . מעוכה, מרוקנת , חסרת חן וממש לא היה לי מתוק בנשמה, היה לי מר ורע.

טוב ,לפחות נשאר לי רחמים החמוד והסינתיסייזר שלו אבל עכשיו מסכן יש עליו המון אחראיות, לפרנס את שנינו ועוד את התינוק שיש לי בבטן , כן זה בן . אמרו לי אתמול בסקירה המוקדמת. מה לעשות ,אני מודה, לא הייתי אחראית. אבל לפחות זאת הפעם הראשונה בחיים שגם יצא לי משהו טוב מזה.

כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010

אהבת הספן

הכרתי אותו על הסיפון האוניה הוא היה יפה תואר.. אני זוכרת שעמדנו ליד המעקה והרוח הייתה חזקה והעניים שלו היו כחולות.. הלב שלי פעם חזק.. הבטתי בו והרגשתי בבטן את התחושה הזאת.. אותה התחושה שממלאת אותך בחום ומטפסת למלעלה..אותה התחושה שגורמת לך לרצות לאחוז בו ...ואז לעזוב הכל ולברוח...
תחושה ש... בא לך להקיא.. זאת הייתה מחלת ים...
ממבט ראשון