רשומות
תמיד רציתי להיות אחראית . שיקראו לי "האחראית" ,משהו במילה הזאת מילא אותי בגאווה בלתי מובנת "רוחלה האחראית!!" אולי זה בגלל שכל חיי בבית התייחסו אלי כאל חסרת האחריות... אמא שלי אף פעם לא סמכה עלי עם האחים שלי ואבא שלי העדיף לתת את כל המטלות לאחיות שלי ולי הוא היה אומר, לא כולם נהגים , יש כאלו נהגים ויש כאלו שמתקנים מכוניות. (עד היום לא הבנתי מה זה אומר)
בביה''ס תמיד קראו לי אסטרונאוטית ובצבא היו לי שלושה תפקידים: אחד קפה, שנים סוכר. הייתי דחויה ולא מקובלת. בילדות ,פעם אחת הלכנו מהגדנ"ע למוזיאון , נשאבתי לאיזו יצירת אומנות אחת , ממש נשתלתי שם לחצי שעה ,לא שמתי לב שכולם כבר היו במסעדה וסיימו לאכול, אבל הייתי רעבה מאוד ולא וויתרתי ,נשארתי לאכול אחרי שכולן כבר קמו ,אחראי המשמרת של המקום שאל אותי אם אני האחראית על הקבוצה שכרגע יצאה והאם אפשר לסגור איתי את החשבון .
לרגע התמלאתי זיק של שמחה בעניים, רק לרגע קט הייתי מאושרת . עד שבאה האחראית האמיתית ואמרה לי לסיים לאכול ולחזור מיד לקבוצה וסגרה איתו את החשבון.
כבר שבע שנים אני עובדת במפעל , עד לא מזמן הייתי אורזת קרמבואים רגילה. עד שלפני שבועיים העלו אותי לדרגת אורזת קרמבואים ראשית. אחראית אגף ב. אני בעננים. אני? אחראית אגף ב'? .וואו!! איזה כבוד!! עכשיו נראה את כולם שיקרא לי מעופפת. אני אחראית!.
מאותו יום היחס של האנשים השתנה כלפי . בחדר אוכל קיבלתי מנות יפות מלוות בחיוך, הבנות התחנפו והחמיאו לי כל היום. "רוחלה הכוכבת ", "רוחלה רוצה לבוא איתי לסלון לוק לעשות שפם, גבות ובית שחי אצל רקפת ?" הרגשתי כמו מלכה. כולם חיזרו אחרי, אפילו השומר בכניסה , חתיך עולמי עם חיוך של בראד פיט ומשקפי שמש של טום קרוז שלא שם עלי כל הזמן , פתאום שאל אותי מה השעה. אותי?. מה השעה? אמרתי לו: "שבע. שבע ורררבבבעע.. שבע ושבע עשרה דקות, אבל האמת שעוד.. חצי שעה נגמרת המשמרת...ואני ממש... צמאה ל...קפה." הייתי המומה מעצמי. איזה בטחון! מרוחלה הכלומניקית הפכתי להיות ג'ניפר לופז מדימונה, הפס הירוק שהתחלתי לשים בשיטתיות בתוך גלגלי העניים הבליט את עיני הדבש שלי שתאמו פרפקט לחציל שבשיער שהתלבש נהדר עם העגילי שנדליר הירוקים שהלכו מדהים עם הליפגלוס הדובדבני.
והוא אמר "אני מכיר כאן בית קפה נחמד בפינת הרחוב בא לך לרדת על איזה אייס?" אתה חם . אתה חם כלכך , או מאמא אתה כזה חם כמו בייגלה טרי אמרתי לו (בלב כמובן, גם לי יש עדיין גבולות).
יצאנו מהבניין כמו ג'ון טרבולטה וההיא הבלונדה מגריז , הוא החזיק לי את מעיל הפרווה והמצית, כל הבנות מאחורה נופפו לשלום והתלהבו וצעקו " יואו איך אתם מתאימים." יוהו איזה זוג יפה!!" ושושי הוותיקה (שעומדת אוטוטו לצאת לפנסיה) עשתה עלינו ברכה של מקובלים, הצמידה לי שטר של מאה שקל על הראש ודפקה עליו עם היד שבע פעמים עד שנהייה לי אדום וראיתי מטושטש. "למזל!" כך אמרה,
וזה באמת עזר כי איך שנכנסנו לקניון שהיה עמוס באופן מבהיל ,מצאנו מיד זוג מקומות מצוינים בפינה הכי מבוקשת של בית הקפה. הוא הסתכל עלי ואחרכך על המלצרית והזמין לי אייס והיה לי חם. אש. אש בערה בי .להבות של תשוקה האדימו את שפתי ולחיי ,בטני להטה והזעתי בין רגליי.
ידעתי. היום זה היום הגדול. היום הזה זה היום שבו אאבד את היקר לי מכל והשמור מכל משמר. הוא האחד, הוא האיש לו חיכיתי 37 שנים תמימות . אחרי אותו הלילה החיים שלי השתנו. הפכתי מרוחלה לרלי, ואז רק ל לי , לי האישה. החזקה העוצמתית והאחראית, חוויתי עוצמה נשית , הייתי מאוהבת , רחמים ואני אהבנו כמו שני ילדים. מאותו לילה הוא כבר נשאר לגור אצלי, הוא והסינתיסייזר שלו (רחמים הוא זמר תורכי ששר יווני מדהים )
היינו מגיעים עם הסוברו גראנד ליאוני שלו לעבודה כל בוקר ונפרדים בנשיקה ,
אני לאחריות של ככככל אגף ב' והוא לשמור על הכניסה. כמה נשיקות שהייתי מפריחה לו באוויר עד שבוקר אחד נתקעתי בקיר.
זה היה הסימן הראשון , אותו הבוקר היה מבולבל לגמרי, הרגשתי מוזר, קצת סחרחורת ובחילה , ישבתי כרגיל כמו מלכה על המכונה ואז זה קרה....מה אני אשמה שהלכו 700 קרמבואים לפח ונשרפה חצי מכונה, מה? זה לא אשמתי שבדיוק סיגל אמרה לי כמה הבוקר הזה אני באופן מיוחד יפה ואפוא קניתי את העגילים החדשים . הייתי חייבת להיות אחראית ולהסביר לה שזה היה במבצע אחד פלוס אחד חינם במשביר ושאם היא לא תרוץ היום יגמרו לה הכל באחריות! ובנתיים הקרמבואים נפלו ונפלו ונפלו ונפלו ונפלו ונפלו מהמכונה לרצפה ועוד קרמבואים נפלו ועוד קרמבואים נפלו ,ככה 700.
למחרת פיטרו אותי .אמרו שאני לא אחראית ושגרמתי להם נזק. אפילו לא קיבלתי פיצויים. הייתי על הקרשים. למה? עד שהכל פרח לי בחיים. עד שהייתי בת אדם.הרגשתי כמו קרמבו מפוצץ . מעוכה, מרוקנת , חסרת חן וממש לא היה לי מתוק בנשמה, היה לי מר ורע.
טוב ,לפחות נשאר לי רחמים החמוד והסינתיסייזר שלו אבל עכשיו מסכן יש עליו המון אחראיות, לפרנס את שנינו ועוד את התינוק שיש לי בבטן , כן זה בן . אמרו לי אתמול בסקירה המוקדמת. מה לעשות ,אני מודה, לא הייתי אחראית. אבל לפחות זאת הפעם הראשונה בחיים שגם יצא לי משהו טוב מזה.
כל הזכויות שמורות לחן ליאוני ברטימור 2010
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה