כתם

אף פעם לא נתנו לי תחושה שמשהו שונה בי, אף פעם לא התייחסו אלי כחריג, אימי התייחסה אלי כמו אל ילד רגיל , שווה בין שווים ,הולך בבוקר לבית הספר וחוזר בצהריים ,אוכל פתיתים ועוף,עושה שעורים.. לא זכור לי מקרים חריגים בהם נרדפתי בשכונה או בבית עלידי אחיי ואחיותיי, גם המחנכת התייחסה אלי יפה והמורה להיסטוריה הייתה משבחת את התשובות שלי כאילו אני ילד רגיל ואפילו מאוד חכם. בבית הספר הילדים לא הציקו לי כלל. רק פעם אחת עשו עלי חרם אבל זה לא היה בגלל זה, זה היה סתם בגלל שאני צולע . בלילות הייתי שוכב ובוכה : למה אתם מעמידים פנים?למה אתם משחקים בכאילו, הרי כולם יודעים שאני חריג, כולם יודעים שיש לי כתם לידה בגודל חצי אבטיח על הפרצוף. אבא ,למה לא הבאת לאמא אבטיח באותו הלילה החורפי הזה? למה? אני יודע שאין אבטיחים בחורף אבל היית מוצא משהו, עושה כאילו . ראית מה יצא בסוף. אני יודע שאני ילד מיוחד במינו ושבגלל המוגבלות שלי פיתחתי כישורים מיוחדים במינם כמו למשל עיוורון צבעים נדיר המשולב בכישרון יוצא דופן לציור. אבל בכל זאת להיות ילד עם כתם לידה בגודל חצי אבטיח על הפרצוף זה לא בא ברגל. זה לא משהו שרואים כל יום. אני לא מבין את הממשלה הזאת, אני לא מבין את מערכת החינוך. למה לא דואגים לאנשים כמונו? למה אין עמותה לילדי הכתם? תקראו לזה "הכתמתמים", תקראו לזה "הסגלגלים" , תקראו לזה איך שאתם רוצים אבל תעשו משהו! גם לנו יש זכויות. גם אנחנו בני אדם. הצלקות הנפשיות שאנחנו נושאים לא ייעלמו כך סתם, ראש הממשלה היקר ,במכתב זה אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה , אנא ממך, תן לנו סיכוי, תן לנו אור ירוק בחיינו הסגולים, תן לנו להביט בחיים דרך משקפים ורודים. תן תקציב לטיפולים נפשיים, לתרופות, הכר בנו כאנשים מוגבלים, תן לנו תו חניה סגול (של נכים) .
מודה מראש,
אהה.... ואם אשתך בהריון ורוצה לאכול משהו באמצע הלילה סע, סע גם בארבע בבוקר , סע עם כל 20 שומרי הראש שלך, סע אפילו עד דמשק, קבל אישור מהרמט"כל סע לדמשק והבא לה אבטיח בחורף.
שוב מודה מראש
חזי רונן