השערה הלבנה הראשונה שלי

היא הופיעה כסופה במלוא תפארתה, ארוכה אך קשה. שונה. זרה. לבנה בין חומות. החומות הסתכלו עליה בבוז, אבל היא בשקט , כאילו ידעה שבסוף היא תנצח. ידעה שבסוף כל החברות שלה יבואו והיא רק הסנונית שמבשרת . שתקה והייתה.
אני , מבוהלת . הבטתי בה. הבטתי במראה. רעד קל עבר בכתפיי, זהו. סופית, אני אדם כמו כולם. גם אני אזדקן, גם עלי עובדים חוקי הזמן. גם אני אתקמט ואשכח ואדבר מצחיק, גם לי יגמר הכוח ויפלו לי גברים מהידיים(סליחה, דברים), והעצמות יחלשו ויהיו לי כתמים חומים ושיניים תותבות.
גם אני אמות , גם אני אגסוס. גם אני .
אבל זה כמובן, רק במקרה הטוב.