הרומן שלי עם האהבה

גדלתי בבית שלצערי לא הייתה בו זוגיות בריאה. השכינה לא שכנה בו והאהבה שנותרה גלמודה פרחה מהחלון כל עוד נפשה בה.

כילדה מצאתי את עצמי יושבת בחדר המדרגות הקר ושואלת את עצמי האם זה יתכן? האם בחוץ יש חיים אחרים , האם יש אהבות טובות יותר?
בכיתה א גיליתי את חדוות הקריאה. מאוד מהר נמשכתי לסיפורי האהבה הגדולים . גופי התפתח וגדל ומוחי היה צמא . לגמתי בשקדנות כל פיסת מידע, שיר , סרט או מחזמר העוסק באהבה. אהבתי את הסיפורים שהתחילו ב"היו היה" ונגמרו ב.."והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.." רציתי להיות אותה הנסיכה הכלואה בחדרון מבודד ומחכה לנסיך יפה התואר אשר יציל אותה (בלי לשאול שאלות מיותרות כמו.. מאפוא היא באה? כמה היא מרוויחה? והאם יש לה פייסבוק?)
האהבה שבסיפורים ובאגדות הפתיעה אותי בעוצמותיה.אך לעיתים היא גם הפחידה אותי ...היה בה פתוס ותאטרליות גדולה ותמיד הגיבורים נפלו ומתו בשמה . חשבתי לעצמי..האם כך היא צריכה להיות האהבה?


כשבגרתי והפכתי נערה חוויתי אותה על בשרי בצבעים וגוונים שונים. מתמימות בוסרית ועד לדביליות של משחקי המוח . חוויתי אותה עד הקצוות. כולל סצנות הריונות מדומים, צרחות ואיומים. אך בכל פעם שהיא נגמרה , והיא נגמרה תמיד רע,היא לקחה איתה חתיכה מהלב שלי. הלב שלי הלך וקטן..

אימי הזהירה אותי לבל הלב שלי יקטן כלכך עד שלא אוכל לחיות.


שנים עברו. הלב הקטן שלי התרחב ופינה מקום לאהבות חדשות. האהבה לא נתנה לי מנוח. בקשה שאחקור אותה לעומק דרך עיסוקי כשחקנית וכזמרת ובאמת הייתה לי הזדמנות נפלאה לחקור אותה דרך דמויות ותקפות שונות. היא הייתה בעבורי מסע בזמן. הצבעים, הריחות, המסתורין. נהניתי לגלם נשים מאוהבות, מתוסכלות, מתבזות או מתאבדות בשם האהבה. בתאטרון. אבל בחיים גיליתי כי מאסתי בסצנות ובדרמות ושאני מעדיפה אותה קצת אחרת...החלטתי להשאיר אותה כך לתאטרון והמשכתי במסע החיפוש.

מיוסרת חיפשתי אותה ברחובות עצובים , בלילות חורף קרים. בבארים אפלים. בדירות שכורות. חיפשתי אותה מתחת לשולחן ובתוך הארון ובין מגרות ליבי שבנתיים התפנה בו המון מקום. ואז מתוך היאוש הגדול. וויתרתי. הפסקתי לחפש את חצי הלב האבוד שלי. הרשתי לליבי להצמיח את חציו מחדש לכדי לב שלם. התאהבתי בעצמי. חייתי בחמלה והשלמה . סלחתי לפגמיי. לילדותי. לעברי. לקרוביי שאכזבו אותי. ישנתי באלכסון . בזבזתי בלי חשבון. אכלתי שוקולדים ועוגות. היה לי טוב. הכי טוב .בפעם הראשונה בחיי.

ואז זה קרה. הוא נכנס אל חיי בדלת האחורית. בדיוק כשלא הייתי מוכנה. תפס אותי באור. ערומה ועם חמאת בוטנים על הפרצוף. (סתם.. זאת מטפורה)
הוא היה קצין בסיירת גולני שבא לראות תרבות יום א' עם החיילים ולא שיאר בנפשו כי השחקנית שעל הבמה עתידה להיות האישה של חייו ואם ילדיו. זה היה מהיר. נקי. עמוק. אחר. היה בו את כל הטוב שחיפשתי בגבר. התחתנו אחרי עשרה חודשים. פתחתי את הדלת ואמרתי שלום לחברה וותיקה. שנכנסה מבוישת. מפויסת כמעה.
היא התיישבה לנו בסלון ולא אמרה דבר.אבל האור שקרן ממנה היה מסנוור. היה ברור לנו שהיא שבעת רצון. פנינו המון מקום לדיירת הזורחת החדשה שהפכה בינתיים לדיירת קבע בסלון. האהבה גרה איתנו מאז. אחרת. בוגרת. רכה.

לעיתים היא מוצאת את עצמה נבחנת במבחן המציאות אל מול נטל המשכנתא, הטיפול השוטף בילדים והקושי שבניהול חיי משפחה אבל תמיד מוכיחה את עצמה כמנצחת.

יש דבר כזה.. אמרתי לילדה שבי שישבה בחדר המדרגות הקר. שברתי את המעגל. בחרתי אחרת.

אהבה יקרה. בשבילי תמיד תהיי אלמותית. אני אוהבת אותך כך, משתקפת בחיי היום יום שלי דרך כל מיני רבדים . לאחרונה אני מוצאת פן נוסף שלך המשתקף דרכי בעוצמה רבה וללא הרף והוא לילדיי הרכים.

כיום, כאמנית ובשנות השלושים לחיי אני מוצאת את עצמי עדיין עוסקת בה. ותמיד כשאני חושבת שהבנתי הכל אני מגלה שלא הבנתי כלום. היא נפתחת בפניי. חושפת טפח אך מסתירה טפחיים.

עד כה כתבתי וביצעתי שני מופעי יחיד אשר עסקו בה מזוויות שונות. וזהו המופע השלישי. במופעי האחרון נגשה אליי אישה , תפסה את ידי וסיפרה בעניים רטובות כי איבדה את בעלה לאחרונה. היא אמרה שהיא לא מאמינה באהבה. האהבה אגואיסטית . לפני שיצאה שאלה בספקנות. האם באמת יש אהבת אמת?

ישנו סיפור אגדה יווני אודות פנדורה. אישה שיצר זאוס מלך האלים כעונש לבני האדם. העידן היה עידן הזהב. גן עדן של ממש לאנושות. היא קיבלה לידה תיבה בה היו מונחות כל הצרות של העולם. והתבקשה לא לפותחה לעולם. זאוס החכם הכיר את חולשתם של בני האדם. וידע כי כדרכם של בני האנוש , הסקרנות תגבור עליה. היא פתחה סדק צר ממנו יצאו כל הכעסים, הפחדים , המחלות , הצער והיאוש והתפזרו לתמיד בעולם. הכל היה אבוד. אבל... האגדה גם מספרת כי בתחתיתה של התיבה נשאר יצור קטן וחלוש עם כנפיים שקופות שלא הצליח לצאת.

זוהי התקווה . היא קטנה ושברירית אבל כוחה רב. וכל עוד יש תקווה לאדם הוא ינצח למרות כל המכשולים. התקווה היא חברתה הטובה של האהבה. בדרך כלל הן מגיעות יחד. יד ביד. אמורפיות . אנרגיות טהורות ושקופות המסוגלות לברוא עולמות.

לאותה אישה אמרתי כי כולנו. כל אחד מאיתנו במסע יום יומי של חיפוש. מסע שמתחיל ביום היוולדנו ולא נגמר עד נשימתנו האחרונה. האהבה עושה אותנו אנשים טובים יותר, היא כאן כל הזמן. אנחנו רק צריכים לבחור בה. בייחוד ברגעי החמלה. כשאז היא מתגלה במלוא הדרה.

הבנתי עם הזמן. כי לא צריך למות מאהבה כדי שהיא תהייה ראויה.

עצם נוכחותה בחיינו אפילו במינונים דקים. עושה את החיים ראויים לחיותם.